משנה
בּוֹגֶרֶת, והיא נערה לאחר שמלאו לה שתים עשרה שנים וששה חודשים, המאורסת, שֶׁשָּׁהֲתָה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ לאחר שתבעה הבעל להנשא, ועדיין לא נשאה, וְאַלְמָנָה ששהתה שְׁלֹשִׁים יוֹם, שלאחר זמן זה צריך הבעל לכונסה לרשותו בנישואין, ואם אינו עושה כן חייבוהו חכמים במזונותיה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הוֹאִיל וּבַעֲלָהּ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ, יָפֵר את נדריה, כיון שהטעם לכך שהבעל מפר את נדרי אשתו הוא כיון שכל אשה הנודרת, כוונתה שיחול הנדר אם בעלה יתרצה בכך, וגם אשה זו המאורסת, כיון שהיא ניזונת מהארוס הרי היא נודרת על דעתו, ויכול הוא להפר את נדריה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין הַבַּעַל מֵיפֵר את נדרי אשתו, עַד שֶׁתִּכָּנֵס לִרְשׁוּתוֹ בחופה, כיון שאף בזמן שהוא חייב במזונותיה, אינה נודרת על דעתו אלא משעה שנכנסה לחופה.
שׁוֹמֶרֶת יָבָם – אשה שמת בעלה ללא ילדים, והיא אסורה להנשא לכל אדם, אלא זקוקה שאחד מאחי בעלה ייבם אותה או יחלוץ לה, בֵּין לְיָבָם אֶחָד, והיינו באופן שהיה למת רק אח אחד, ובֵין לִשְׁנֵי יְבָמִין או יותר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר יָפֵר, ובאופן שיש רק יבם אחד, היינו כיון שהיא יודעת שהוא עתיד לייבמה ולישאנה, ובאופן שיש שני יבמים או יותר, מדובר כשאחד מהם כבר עשה בה 'מאמר', והיינו קידושין שתקנו חכמים שיעשה היבם ביבמתו קודם הייבום. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, לְאֶחָד – אם היא ממתינה ליבם אחד, והיינו כשהיה למת רק אח אחד, יכול אותו יבם להפר את נדריה קודם שייבמה בפועל, אֲבָל לֹא לִשְׁנַיִם, שאין הדבר מוכרח שאחד מהם בדווקא ייבמה [אמנם אם הפירו לה שניהם, הרי הנדר מופר]. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא לְאֶחָד לֹא לִשְׁנַיִם וְכוּ', אלא אפילו אם היה למת רק אח אחד, ורק הוא יכול לייבמה, מכל מקום אינו יכול להפר לה את נדרה עד שתכנס לרשותו לגמרי, וטעמו, לפי שאין היבמה מיוחדת ליבם, כפי שהארוסה מיוחדת לארוס, שהרי ארוסה שזינתה עונשה בסקילה, ולכן יש כח לארוס להפר את נדריה, ואילו יבמה שזינתה עוברת באיסור לא תעשה בלבד.
גמרא
שנינו במשנה שיש שלש שיטות בדין שומרת יבם, אם יכול היבם להפר את נדריה. פוסק הרמב"ן: וְהִלְכְתָא כְּרַבִּי עֲקִיבָא, שאפילו אם היא שומרת יבם ליבם אחד, אינו יכול להפר את נדריה.
משנה
הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ, כָּל נְדָרִים שֶׁתִּדּוֹרִי מִכָּאן וְעַד שֶׁאָבוֹא מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי, הֲרֵי הֵן קַיָּימִין, לֹא אָמַר כְּלוּם, שהרי אינו יודע מה היא עתידה לידור, ואינו יודע אם יתרצה בנדרים אלו או לא, ויתכן שאם היה שומע את הנדר לא היה רוצה בקיומו, ולכן נחשב הדבר כהקמה בטעות (מאירי), ולדברי הכל אין ממש בקיומו. ואם אמר לה שאותם נדרים שהיא עתיד לידור הֲרֵי הֵן מוּפָרִים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הרי הנדר מוּפָר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ מוּפָר וְכוּ', כיון שנאמר בפסוק (במדבר ל יד) 'אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ', ובלשון זו הקישה ודימתה התורה את הפרת הנדר לקיומו, ללמד שרק נדר שביד הבעל לקיים, יכול הוא גם להפירו, ונדר זה שעדיין לא בא לעולם אין הבעל יכול לקיימו, כפי שהתבאר ברישא של משנתנו, וסוברים חכמים שהוא הדין שאינו יכול להפירו.
