משנה
נאמר בתורה בענין הפרת נדרים של אב לבתו (במדבר ל ו) 'וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ', וכן נאמר לגבי הפרה שעל ידי הבעל (שם ל ט) 'וְאִם בְּיוֹם שְׁמֹעַ אִישָׁהּ יָנִיא אוֹתָהּ וְהֵפֵר אֶת נִדְרָהּ אֲשֶׁר עָלֶיהָ', ומשנתנו מבארת מהו 'יום שמעו'. הֲפָרַת נְדָרִים, של האב או של הבעל, נעשית כָּל הַיּוֹם – כל אותו יום ששמע האב או הבעל את הנדר, בין אם נדרה בתחילת היום, באמצע היום או בסוף היום, לעולם מפר רק עד סוף היום, וְיֵשׁ בַּדָּבָר לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר, ומבארת המשנה, כֵּיצַד, נָדְרָה בְּלֵילֵי שַׁבָּת, הרי הוא מֵיפֵר בְּלֵיל שַׁבָּת עצמו, וּבְיוֹם הַשַׁבָּת, עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ, וזו קולא, שיש לו זמן של קרוב לעשרים וארבע שעות להפר את הנדר. והחומרא היא באופן שנָדְרָה האשה עִם חֲשֵׁכָה – סמוך לסוף היום, שבאופן זה מֵפֵר רק עַד שֶׁלֹּא תֶּחְשַׁךְ, כלומר, יכול להפר רק באותו זמן קצר שנשאר עד סוף היום, שֶׁאִם לֹא הֵפֵר באותו זמן, מיד עִם חֲשֵׁכָה אֵינוֹ יָכוֹל עוד לְהָפֵר.
גמרא
הגמרא מביאה עתה מחלוקת בענין הדין ששנינו במשנתנו, לגבי זמן הפרת נדרים. תַּנְיָא – שנינו בברייתא, הֲפָרַת נְדָרִים נעשית כָּל הַיּוֹם, כלומר עד סוף אותו יום. רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי יְהוּדָה, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, זמן הפרת הנדר הוא מֵעֵת לְעֵת, כלומר, מאותה שעה ששמע האב או הבעל את נדרה של אשתו, עד למחרת באותה השעה, ונמצא שבכל נדר יש זמן של עשרים וארבע שעות שניתן להפירו, ואין חילוק באיזה זמן ביום שמע את הנדר. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, אֵין הֲלָכָה כְּאוֹתוֹ הַזּוּג, אלא כתנא קמא שבברייתא, וכתנא של משנתנו, שההפרה היא בכל אותו היום של ההפרה, ולא יותר.
הגמרא מבררת עתה את דין הפרת נדרים בשבת, ומבארת שדין זה תלוי במחלוקת התנאים שבברייתא הקודמת: תְּנָן הָתָם – שנינו שם, במסכת שבת (קנז.), מְפִירִין נְדָרִים בְּשַׁבָּת, וְנִשְׁאָלִין לחכם לְהתיר נְדָרִים שֶׁהֵן לְצֹרֶךְ הַשַׁבָּת, וכגון שנדר שלא יאכל באותו יום, שאם לא יתירו לו את הנדר מיד בשבת עצמה, לא יוכל לאכול בשבת.
אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה בביאור דין זה שבמשנה, האם מְפִירִין נְדָרִים בְּשַׁבָּת רק אם ההפרה היא לְצֹרֶךְ הַשַׁבָּת, ונמצא שמה שסיימה המשנה ואמרה שיש בכך 'צורך השבת' היינו בין על הפרת נדרים שעל ידי הבעל או האב, ובין על התרת נדרים שעל ידי חכם, שאם יש בכך צורך שבת מותר להפירם ולהתירם, ואם אין בכך צורך שבת, אסור. אוֹ דִּילְמָא – או שמא נאמר, שרק לגבי התרת נדרים על ידי חכם הצריכה המשנה שיהיה בכך צורך שבת, אבל לגבי הפרת נדרים על ידי האב או הבעל, אֲפִלּוּ אם ההפרה היא שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ הַשַׁבָּת הדבר מותר, כיון שאם לא יפר את הנדר עתה, ביום שמעו, לא יוכל להפירו עוד לעולם.
וּפַשְׁטִינָן – ופשטה הגמרא, תַּנָּאֵי הִיא – הדבר תלוי במחלוקת התנאים שבברייתא הקודמת, עד מתי הוא 'יום שמעו' של האב והבעל, לְמַאן דְּאָמַר – לדעת תנא קמא שבברייתא והתנא של משנתנו, שהֲפָרַת נְדָרִים היא רק כָּל אותו הַיּוֹם ששמע את הנדר, טְפֵי לֹא – ולא יותר, נמצא שאם שמע את הנדר בשבת, יכול להפירו רק עד סוף השבת, ולכן אֲפִלּוּ אם הפרת הנדר עצמו היא שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ הַשַׁבָּת, מֵיפֵר – רשאי להפר, שהרי אם לא יפר לה מיד בשבת זו, לא יוכל להפיר לה עוד לעולם. אבל לְמַאן דְּאָמַר – לדעת רבי יוסי בר רבי יהודה ורבי אלעזר ברבי שמעון, שהפרת הנדר נעשית בזמן של מֵעֵת לְעֵת, נמצא שאף אם שמע את הנדר לאחר כניסת השבת, יכול הוא להפירו עד עשרים וארבע שעות לאחר שמיעתו, בזמן שכבר תצא השבת, לכן רק אם ההפרה עצמה היא לְצֹרֶךְ הַשַׁבָּת, אִין – רשאי הוא להפר. אבל אם ההפרה היא שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ הַשַׁבָּת, לֹא – אסור לו להפר, אלא ימתין שתצא השבת, ויפר את הנדר.
מברר הרמב"ן את ההלכה: וּכְבָר אִיפְּסִיקָא הִלְכְתָא כְּמַאן דְּאָמַר – וכבר נפסקה ההלכה כדעת הסוברים שניתן להפר את הנדר רק במשך כָּל אותו הַיּוֹם ולא יותר, הִילְכָּךְ – ולכן, מְפִירִין נְדָרִים בְּשַׁבָּת אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ הַשַׁבָּת, כיון שאם לא יפר לה עתה, לא יוכל עוד להפר לה.
