משנה ד: הֲרֵינִי נָזִיר מֵאָה יוֹם, נִטְמָא יוֹם מֵאָה, סוֹתֵר אֶת הַכֹּל. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֵינוֹ סוֹתֵר אֶלָּא שְׁלשִׁים. נִטְמָא יוֹם מֵאָה וְאֶחָד, סוֹתֵר שְׁלשִׁים יוֹם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֵינוֹ סוֹתֵר אֶלָּא שִׁבְעָה:
משנה ד: מביאה המשנה נידון נוסף התלוי במחלוקת שהובאה במשנה הקודמת: האומר הֲרֵינִי נָזִיר מֵאָה יוֹם, שדינו למנות מאה ימים שלמים, ולגלח ולהביא קרבנות ביום מאה ואחד, ונִטְמָא ביוֹם מֵאָה, הרי זה סוֹתֵר אֶת הַכֹּל, כיון שלדעת חכמים הנטמא ביום סיום נזירותו סותר את כולה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר חולק ואוֹמֵר, אֵינוֹ סוֹתֵר אֶלָּא שְׁלשִׁים יום, כיון שהוא דורש את הפסוק (במדבר ו יג) 'וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד', שאם נטמא ב'יום מלאת', והיינו ביום הסיום של הנזירות, מחייבים אותו רק ב'ימי נזרו', כלומר בימים של נזירות אחת, והיינו שלשים יום.
אמנם, אם קיבל עליו נזירות של מאה יום ונִטְמָא ביוֹם מֵאָה וְאֶחָד, שזהו היום הראוי לגילוח והבאת קרבנות, אף שמעיקר הדין גם חכמים סוברים שאינו צריך לסתור את ימי נזירותו כלל, שהרי כבר הסתיימו ביום המאה, מכל מקום גזרו חכמים על היום המאה ואחד משום היום המאה, אך לא החמירו עליו לומר שיסתור את כל ימי נזירותו, אלא סוֹתֵר רק שְׁלשִׁים יוֹם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֵינוֹ סוֹתֵר אֶלָּא שִׁבְעָה ימים של טומאתו, ולאחריהם מגלח ומביא קרבנותיו, וכשיטתו לעיל (מ"ג) שאפילו במקבל על עצמו נזירות סתם, ונטמא ביום שלשים, שאינו סותר אלא שבעה ימים.
