משנה ה: מִי שֶׁנָּזַר וְהוּא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, אֲפִלּוּ הָיָה שָׁם שְׁלשִׁים יוֹם, אֵין עוֹלִין לוֹ מִן הַמִּנְיָן וְאֵינוֹ מֵבִיא קָרְבַּן טְמְאָה. יָצָא וְנִכְנַס, עוֹלִין לוֹ מִןֹ הַמִּנְיָן וּמֵבִיא קָרְבַּן טֻמְאָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לֹא בוֹ בַיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו) וְהַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים יִפְּלוּ, עַד שֶׁיִּהְיוּ לוֹ יָמִים רִאשׁוֹנִים:
משנה ה: אחד מדיניו של הנזיר הוא שאסור לו להטמא למתים, שנאמר (במדבר ו ו) 'כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַה' עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא', ואם נטמא באמצע ימי נזירותו, יבואר להלן (פרק ז') שיש שני מיני טומאות, יש טומאה שמחמתה צריך הנזיר לגלח שערו, להביא קרבנות, וסותר את מנין ימי הנזירות הראשונים, ומונה אותם מחדש, שנאמר (במדבר ו ט-י,יב) 'וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלְּחֶנּוּ. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יָבִא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד', 'וְהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים יִפְּלוּ כִּי טָמֵא נִזְרוֹ', ויש טומאות שאינן סותרות את ימי נזירותו הראשונים, אלא רק את אותם ימי טומאה אינו יכול למנות בימי נזירותו, אך גם באותם ימים שהוא טמא נוהגים בו דיני נזירות, ולאחר שנטהר ממשיך הוא למנות את ימי נזירותו. מִי שֶׁנָּזַר – קיבל על עצמו נזירות, וְהוּא נמצא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, או שהיה טמא מת, אֲפִלּוּ אם הָיָה שָׁם שְׁלשִׁים יוֹם, אֵין עוֹלִין לוֹ מִן הַמִּנְיָן של ימי נזירותו, אלא לאחר שיטהר צריך הוא למנות את כל ימי הנזירות שקיבל על עצמו, בטהרה, וְאֵינוֹ מֵבִיא קָרְבַּן טוּמְאָה.
יָצָא וְנִכְנַס, כלומר, אם קיבל עליו נזירות בהיותו בבית הקברות, או בהיותו טמא, ואחר כך יצא משם וטיהר את עצמו, והתחיל למנות ימי נזירותו, וחזר ונכנס לבית הקברות, עוֹלִין לוֹ הימים שסר בטהרה מִןֹ הַמִּנְיָן, לפי שהשהייה בבית הקברות אינה מן הטומאות הסותרות את מנין הימים הקודם שספר, אלא לאחר שיטהר ממשיך הוא לספור את ימי הנזירות מהיכן שפסק כשנכנס לבית הקברות. ואם חזר ונטמא באחת הטומאות שהנזיר מגלח עליהן, הרי זה סותר את ימי נזירותו, וּמֵבִיא קָרְבַּן טֻמְאָה, ולאחר שיטהר ימשיך למנות את ימי הנזירות. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לֹא בוֹ בַיּוֹם – אין דין זה שייך כשנטמא ביום הראשון של תחילת מנין נזירותו, שֶׁנֶּאֱמַר 'וְהַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים יִפְּלוּ', ומכך שנאמר 'ימים' בלשון רבים, יש ללמוד שאינו סותר עַד שֶׁיִּהְיוּ לוֹ יָמִים רִאשׁוֹנִים, אך כשיש לו רק 'יום' אחד, אינו סותר ואינו מביא קרבנות, אלא לאחר שנטהר, ממשיך הוא במנין ימי נזירותו, ואותו היום הראשון נמנה גם הוא במנין ימי הנזירות.
