משנה ו: הִרְתִּיעַ לַאֲחוֹרָיו, אֵינוֹ נָזִיר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, יֹאמַר, אִם הָיָה כִדְבָרַי, הֲרֵינִי נְזִיר חוֹבָה. וְאִם לָאו, הֲרֵינִי נְזִיר נְדָבָה:
משנה ו: משנתנו ממשיכה את המקרה האמור במשנה הקודמת, שבו הלכו ששה בני אדם בדרך, וראו אדם שבא כנגדם ולא ראו בבירור מי הוא, ומתוך שהתווכחו ביניהם מי הוא, כל אחד מהם קיבל על עצמו נזירות בתנאי אחר התלוי בכך. הִרְתִּיעַ לַאֲחוֹרָיו – אם אותו אדם חזר על עקבותיו, ואין להם דרך לברר עתה מי היה אותו אדם, ודברי מי היו נכונים, אף אחד מהם אֵינוֹ נָזִיר, כיון שאין אדם מכניס עצמו לספק, והיתה דעתו מתחילה שאם לא יתברר הדבר לעולם לא תחול עליו נזירות כלל. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שיש להחמיר בספק נזירות, אך כיון שאי אפשר להביא קרבנות מספק, לכן יתנה ויֹאמַר, אִם הָיָה כִדְבָרַי, והתחייבתי בנזירות, הֲרֵינִי נְזִיר חוֹבָה. וְאִם לָאו, שלא התקיים תנאי והריני פטור מהנזירות, הֲרֵינִי נְזִיר נְדָבָה:
