משנה ח: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, הֵבִיא שָׁלשׁ בְּהֵמוֹת וְלֹא פֵרַשׁ, הָרְאוּיָה לַחַטָּאת תִּקְרַב חַטָּאת, לָעוֹלָה תִּקְרַב עוֹלָה, לַשְּׁלָמִים תִּקְרַב שְׁלָמִים. הָיָה נוֹטֵל שְׂעַר רֹאשׁ נִזְרוֹ וּמְשַׁלֵּחַ תַּחַת הַדּוּד. וְאִם גִלַּח בַּמְּדִינָה הָיָה מְשַׁלֵּחַ תַּחַת הַדּוּד. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּתִגְלַחַת הַטָּהֳרָה. אֲבָל בְּתִגְלַחַת הַטֻּמְאָה, לֹא הָיָה מְשַׁלֵּחַ תַּחַת הַדּוּד. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הַכּל מְשַׁלְּחִין תַּחַת הַדּוּד, חוּץ מִן הַטָּמֵא שֶׁבַּמְּדִינָה בִלְבָד:
משנה ח: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אם הֵבִיא הנזיר שָׁלשׁ בְּהֵמוֹת, וְלֹא פֵרַשׁ מי תהיה לחטאת, מי לעולה ומי לשלמים, אף על פי שבכל הקרבנות יש צורך שהבעלים יקדישם לשם הקרבן הראוי, כאן אין צורך בכך, אלא די בכך שיאמר שיהיו שלשת הקרבנות הללו לנזירותו, וכיון שכל בהמה ראויה רק לאחד ממיני הקרבנות, הרי זה כאילו פירש למה תוקדש כל אחת מהבהמות, והכבשה, הָרְאוּיָה רק לַחַטָּאת, תִּקְרַב חַטָּאת. והכבש, הראוי רק לָעוֹלָה, תִּקְרַב עוֹלָה. והאיל, הראוי רק לַשְּׁלָמִים, תִּקְרַב שְׁלָמִים. ומגלח שער ראשו, והָיָה נוֹטֵל שְׂעַר רֹאשׁ נִזְרוֹ וּמְשַׁלֵּחַ תַּחַת הַדּוּד שמבשלים בו את זבח השלמים. וְאִם גִלַּח בַּמְּדִינָה – בירושלים, הָיָה מְשַׁלֵּחַ את שערו לבית המקדש, ליתנו תַּחַת הַדּוּד, ואף על פי שנאמר (במדבר ו יח) 'וְגִלַּח הַנָּזִיר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶת רֹאשׁ נִזְרוֹ', אין הכוונה שעליו לגלח דווקא בפתח אהל מועד, אלא בזמן שאהל מועד פתוח, והיינו ביום.
בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים – מתי נאמר דין זה, שמשלח שערו תחת הדוד, בְּתִגְלַחַת הַטָּהֳרָה, שמגלח בסיום ימי נזירותו בטהרה, אֲבָל בְּתִגְלַחַת הַטֻּמְאָה, שמגלח מחמת שנטמא, אף אם היה מגלח שערו במקדש, לֹא הָיָה מְשַׁלֵּחַ אותו תַּחַת הַדּוּד, כיון שלא אמרה תורה דין נתינת שיער הראש תחת הדוד אלא בנזיר טהור בלבד. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הַכֹּל מְשַׁלְּחִין תַּחַת הַדּוּד, הטהור שגילח בין במקדש ובין במדינה, ואפילו טמא המגלח במקדש, חוּץ מִן הַטָּמֵא שֶׁמגלח בַּמְּדִינָה בִלְבָד, שאינו משלח.
