משנה ב: נָזִיר שֶׁהָיָה טָמֵא בְסָפֵק וּמֻחְלָט בְּסָפֵק, אוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים אַחַר שִׁשִּׁים יוֹם, וְשׁוֹתֶה יַיִן וּמִטַּמֵּא לַמֵּתִים אַחַר מֵאָה וְעֶשְׂרִים יוֹם, שֶׁתִּגְלַחַת הַנֶּגַע דּוֹחָה תִגְלַחַת הַנָּזִיר בִּזְמַן שֶׁהִיא וַדַּאי אֲבָל בִּזְמַן שֶׁהִיא סָפֵק אֵינָהּ דּוֹחָה:
משנה ב: להבנת משנתנו יש להקדים כמה הקדמות: א. מצורע שנרפא מצרעתו הוא אחד מ'מחוסרי כפרה', כלומר, חייב הוא להביא קרבנות, אך אין קרבנותיו באים לכפר על חטא, ואסור הוא לאכול בקדשים עד שיביא קרבנותיו, בשונה מנזיר שנטמא, שלאחר שנטהר מותר הוא לאכול בקדשים, הגם שעדיין לא הביא קרבנותיו. ב. כל מצורע שנטהר מצרעתו צריך לגלח את שערו פעמיים, פעם אחת מיד כשנטהר מהצרעת לאחר שטבל, ופעם שניה לאחר שספר שבעה ימים מהתגלחת הראשונה, ביום השביעי מגלח וביום השמיני מביא קרבנותיו, ואחר כך מותר לאכול קדשים. ג. נזיר שנעשה מצורע, כל הימים שהוא מצורע, וכן שבעת הימים שהוא סופר לאחר שנטהר עד שיגלח שוב ויביא קרבנות, אינם עולים לו למנין ימי נזירותו. ד. נזיר מצורע שנטהר, אין תגלחת אחת מועילה גם לענין נזירותו וגם לענין צרעתו. ה. תגלחתו של מצורע מותרת לנזיר, הגם שאסור הוא בתגלחת, אך בתנאי שהיה הוא מצורע ודאי, ולא כשהיה ספק מצורע.
נָזִיר של שלשים יום, שזו סתם נזירות, שֶׁביום הראשון למנין ימי נזירותו הָיָה טָמֵא בְסָפֵק – יש לו ספק אם נטמא בטומאת מת, וּמֻחְלָט בְּסָפֵק – וכן יש לו ספק אם הוא מצורע, אוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים אַחַר שִׁשִּׁים יוֹם, והטעם לכך, כיון שכדי להטהר מטומאת מת צריך הוא לגלח את שערו, אך כיון שאינו טמא בודאי, אינו רשאי לגלח שערו מספק, שהרי אם הוא נזיר טהור אסור הוא בגילוח, ולכן תחילה עליו למנות שלשים יום כאילו הוא נזיר טהור, ואז רשאי לגלח שערו ולהטהר מטומאת מת, אם אכן היה טמא. ולאחר שהתגלח, אם אכן היה טהור לגמרי, הרי עלו לו שלשים הימים לימי נזירותו, ותגלחתו היא תגלחת טהרה. אך אם היה טמא מת, נמצא שזו תגלחת של נזיר טמא, ועליו למנות עתה שלשים ימי נזירות טהרה. ואם היה מצורע, הרי זו תגלחת של מצורע, ועליו לספור שבעה ימים, ולגלח שוב, ולהביא את קרבנותיו ביום השמיני. וכדי לצאת ידי כל הספיקות הללו, הרי הוא מונה שלשים יום נוספים, ולפי הצד שהיה טמא מת ולא היה מצורע, הרי תגלחתו הקודמת היתה תגלחת של נזירות טומאה, ושלשים הימים השניים הם ימי נזירות טהרה, ותגלחתו עתה היא תגלחת טהרה. אך לפי הצד שלא היה טמא מת אלא היה מצורע גמור, הרי התגלחת הראשונה [שבתום שלשים הימים הראשונים] היתה תגלחת מצורע, וכיון שלאחר תגלחת זו היה עליו למנות שבעה ימים ולגלח שוב, אין שלשים הימים השניים עולים לו לימי נזירותו, שהרי ימי הטומאה וימי הספירה של המצורע אינם עולים לו לימי נזירותו, ולפי צד זה, התגלחת השניה, שנעשתה בתום ששים יום, הרי היא תגלחתו השניה של צרעתו, ועדיין לא התחילו ימי נזירותו. ומכל מקום, בין לפי הצד שהיה טמא מת ונטהר, ובין לפי הצד שהיה מצורע ונטהר, מותר הוא עתה לאכול בקדשים. אלא שלפי הצד שהיה מצורע גמור, עדיין לא התחילו ימי נזירותו. אמנם מלבד שתי האפשרויות הללו, שהיה טמא מת או שהיה מצורע, יתכן שאותו אדם היה גם טמא מת וגם מצורע, ואם כן נמצא ששתי התגלחות הראשונות היו רק לצרעתו, ועדיין צריך הוא תגלחת לנזירות הטומאה [שהרי אין תגלחת אחת עולה לו גם לנזירותו וגם לצרעתו, וכפי שהתבאר], ולכן עליו למנות שלשים יום נוספים, ובסיומם עליו לגלח, ולפי הצד שהיה רק מצורע ולא היה טמא מת, נמצא שבשלשים יום אלו היה נזיר טהור, ותגלחתו עתה היא תגלחת טהרה. ולפי הצד שהיה גם מצורע וגם טמא מת, נמצא שתגלחתו עתה היא תגלחת טומאה [שהרי שתי התגלחות הראשונות היו מחמת צרעתו, ואינן מועילות לו לענין נזירותו], ועליו למנות שלשים יום נוספים של נזירות טהרה [שהרי עתה הוא ודאי טהור מצרעתו וטהור מטומאת מת, וכבר גילח שני גילוחים של צרעת וגילוח אחד של נזירות טומאה], ובסיום אותם שלשים יום מגלח שוב, כיון שאם אכן היו אלו שלשים ימי נזירותו, גילח בסופם כדין, ועל פי חשבון זה נמצא שאותו אדם מנה ארבע פעמים שלשים יום, כאשר בסיום כל שלשים יום גילח, וְנמצא שאותו אדם שׁוֹתֶה יַיִן וּמִטַּמֵּא לַמֵּתִים רק אַחַר מֵאָה וְעֶשְׂרִים יוֹם, שבסיומם בודאי מנה שלשים ימי נזירות טהרה, ומבארת המשנה מדוע עליו להמתין בכל פעם שלשים יום עד הגילוח השני, כיון שֶׁתִּגְלַחַת הַנֶּגַע – תגלחת הנעשית מחמת צרעת, דּוֹחָה את תִגְלַחַת הַנָּזִיר, ויכול הוא לגלח מיד לאחר שנטהר מצרעתו, ולאחר שבעה ימים לגלח שוב, רק בִּזְמַן שֶׁהִיא וַדַּאי, והיינו כשהוא מצורע ודאי, אֲבָל בִּזְמַן שֶׁהִיא סָפֵק, והיינו בספק מצורע, אֵינָהּ דּוֹחָה, ולכן כשמגלח פעם אחת לאחר שלשים יום, אינו יכול לחזור ולגלח לאחר שבעה ימים, שמא הוא נזיר טהור האסור בתגלחת, אלא עליו להמתין שלשים יום נוספים, כדי שאם אכן היה נזיר טהור, יסתיימו ימי נזירותו, ויהא גילוחו ממה נפשך, או לסיום ימי נזירות טהרה, או להשלמת טהרתו מצרעתו.
