פרק ט, משנה א: הַגּוֹיִם אֵין לָהֶם נְזִירוּת. נָשִׁים וַעֲבָדִים יֵשׁ לָהֶם נְזִירוּת. חֹמֶר בַּנָּשִׁים מִבָּעֲבָדִים, שֶׁהוּא כוֹפֶה אֶת עַבְדּוֹ וְאֵינוֹ כוֹפֶה אֶת אִשְׁתּוֹ. חֹמֶר בָּעֲבָדִים מִבַּנָּשִׁים, שֶׁהוּא מֵפֵר נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ וְאֵינוֹ מֵפֵר נִדְרֵי עַבְדּוֹ. הֵפֵר לְאִשְׁתּוֹ, הֵפֵר עוֹלָמִית. הֵפֵר לְעַבְדּוֹ, יָצָא לְחֵרוּת מַשְׁלִים נְזִירוּתוֹ. עָבַר מִכְּנֶגֶד פָּנָיו, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר לֹא יִשְׁתֶּה, וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר יִשְׁתֶה:
פרק ט, משנה א: הַגּוֹיִם, אף על פי שהם יכולים להביא קרבנות לבית המקדש, בנדר או בנדבה, מכל מקום אֵין לָהֶם נְזִירוּת, ואם קיבלו על עצמם נזירות לא חלו דבריהם, ומותרים לשתות יין ולהטמא למתים, שנאמר (במדבר ו ב) 'דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה", ומלשון 'בני ישראל' יש למעט גויים, שאינם בכלל פרשת נזירות. נָשִׁים וַעֲבָדִים כנעניים, יֵשׁ לָהֶם נְזִירוּת. חֹמֶר – יש חומרה מסוימת בַּנָּשִׁים יותר מִבָּעֲבָדִים, שֶׁהוּא [-האדון] כוֹפֶה אֶת עַבְדּוֹ לשתות יין ולהטמא למתים, כיון שהוא משועבד לו, ועל ידי הנזירות אינו יכול לעבוד כראוי, וְאֵינוֹ כוֹפֶה אֶת אִשְׁתּוֹ לעבור על נזירותה, אלא עליו להפר את נדר נזירותה. ומאידך יש חֹמֶר בָּעֲבָדִים יותר מִבַּנָּשִׁים, שֶׁהוּא מֵפֵר נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ, ולאחר שהפר את נדרה אינו יכול לחזור ולקיימו, וְאֵינוֹ מֵפֵר נִדְרֵי עַבְדּוֹ, אלא אף לאחר שכפהו לעבור על נזירותו, אם חזר בו האדון ורוצה הוא שיקיים העבד את נדר נזירותו, צריך העבד לקיימו. הֵפֵר הבעל את הנדר לְאִשְׁתּוֹ, הֵפֵר עוֹלָמִית, ואף אם התאלמנה או התגרשה אינה צריכה לקיים את נזירותה. אך אם הֵפֵר לְעַבְדּוֹ, כלומר, כפה את עבדו לעבור על נזירותו, אם יָצָא לְחֵרוּת, מַשְׁלִים הוא את נְזִירוּתוֹ, כיון שאין האדון מבטל באמת את הנזירות של עבדו, אלא יכול רק לכופו כל זמן שהוא תחתיו שלא לקיים את נזירותו. עָבַר מִכְּנֶגֶד פָּנָיו – אם ברח העבד מאדונו לאחר שנדר בנזירות, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, לֹא יִשְׁתֶּה יין, כדי שיצטער, ומתוך כך ישוב לתחת יד אדונו, והוא יכוף אותו לשתות. וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, יִשְׁתֶה, כיון שעתיד הוא לשוב לאדונו, אם לא ישתה יין יש לחשוש שייחלש וימות, ויפסידנו האדון.
