משנה ג: וְאֵלּוּ אֲסוּרוֹת מִלֶּאֱכוֹל בַּתְרוּמָה, הָאוֹמֶרֶת טְמֵאָה אֲנִי לָךְ, וְשֶׁבָּאוּ עֵדִים שֶׁהִיא טְמֵאָה, וְהָאוֹמֶרֶת אֵינִי שׁוֹתָה, וְשֶׁבַּעְלָהּ אֵינוֹ רוֹצֶה לְהַשְׁקוֹתָהּ, וְשֶׁבַּעְלָהּ בָּא עָלֶיהָ בַדֶּרֶךְ. כֵּיצַד עוֹשֶׂה לָהּ, מוֹלִיכָהּ לְבֵית דִּין שֶׁבְּאוֹתוֹ מָקוֹם, וּמוֹסְרִין לוֹ שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁמָּא יָבוֹא עָלֶיהָ בַּדֶּרֶךְ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּעְלָהּ נֶאֱמָן עָלֶיהָ:
משנה ג: וְאֵלּוּ הן הנשים, שאף על פי ששתו את המים המרים, ולא מתו, מכל מקום אֲסוּרוֹת מִלֶּאֱכוֹל בַּתְרוּמָה לעולם, ואפילו אם היא בת כהן [שסתם בת כהן אם מת בעלה ללא ילדים חוזרת לבית אביה לאכול בתרומה], הָאוֹמֶרֶת לבעלה טְמֵאָה אֲנִי לָךְ, וְשֶׁבָּאוּ עֵדִים שֶׁהִיא טְמֵאָה, ואפילו לאחר ששתתה, והטעם שלא בדקוה המים הוא כיון שאין המים בודקים אלא כשאין עדים בדבר, וְהָאוֹמֶרֶת לאחר קינוי וסתירה אֵינִי שׁוֹתָה את המים המרים, וְשֶׁבַּעְלָהּ אֵינוֹ רוֹצֶה לְהַשְׁקוֹתָהּ לאחר שקינא לה ונסתרה, וְשֶׁבַּעְלָהּ בָּא עָלֶיהָ בַדֶּרֶךְ לבית המקדש, ובאותו זמן, לאחר קינוי וסתירה וקודם ששתתה את המים המרים הרי היא אסורה עליו, ונאמר (במדבר ה לא) 'וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן וְהָאִשָּׁה הַהִוא תִּשָּׂא אֶת עֲוֹנָהּ', ודרשו חכמים שרק בזמן שהאיש מנוקה מעוון, המים בודקים את אשתו, אך כשהוא עצמו חטא, אין המים בודקים אותה, וכיון שאין בדיקת המים מועילה, הרי היא נשארת אסורה בתרומה לעולם. כֵּיצַד עוֹשֶׂה לָהּ הבעל, בדרכם לבית המקדש, מוֹלִיכָהּ לְבֵית דִּין שֶׁבְּאוֹתוֹ מָקוֹם שהם גרים בו, וּמוֹסְרִין לוֹ בית דין שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים שילכו איתם לבית המקדש, שֶׁמָּא יָבוֹא עָלֶיהָ בַּדֶּרֶךְ, ומתוך שהם תלמידי חכמים יידעו להתרות בו, ואם לא ישמע להם ויתייחד עמה, יעידו על כך בבית המקדש וימנעו מלהשקותה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּעְלָהּ נֶאֱמָן עָלֶיהָ לומר שלא בא עליה, שהרי אפילו על איסור חמור, והיינו איסור נדה שיש בו כרת, סומכים על הבעל ומתירים לו להתייחד עם אשתו, וקל וחומר שבאיסור זה, שאין בו אלא לא תעשה, לא אסרו עליהם להתייחד. ואילו חכמים סוברים שאדרבה, כיון שזהו איסור קל, חוששים שמא יתקפנו יצרו.
