משנה ג: בָּא לוֹ לִכְתּוֹב אֶת הַמְּגִלָּה, מֵאֵיזֶה מָקוֹם הוּא כוֹתֵב, (במדבר ה) מֵאִם לֹא שָׁכַב אִישׁ וְגוֹ', וְאַתְּ כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ. וְאֵינוֹ כוֹתֵב וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה. וְכוֹתֵב יִתֵן ה' אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה, וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ. וְאֵינוֹ כוֹתֵב וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לֹא הָיָה מַפְסִיק. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל עַצְמוֹ אֵינוֹ כוֹתֵב אֶלָּא יִתֵּן ה' אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה וְגוֹ' וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ וְגוֹ'. וְאֵינוֹ כוֹתֵב וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן:
משנה ג: כפי שהתבאר, הכהן היה כותב את פרשת הסוטה על קלף, ומוחק אותה בתוך המים, משנתנו מבארת איזה חלק מהפרשה היה הכהן כותב: בָּא לוֹ הכהן לִכְתּוֹב אֶת הַמְּגִלָּה, מֵאֵיזֶה מָקוֹם הוּא כוֹתֵב, מֵהפסוק (במדבר ה יט) 'אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ וְגוֹ' וְאִם לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ הִנָּקִי מִמֵּי הַמָּרִים', אף שאין בזה כל קללה, מכל מקום מובן מתוך הברכה שאם לא נהגה כן, תבוא עליה קללה. וכן כותב את הפסוק שאחריו, 'וְאַתְּ כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ וְכִי נִטְמֵאת וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת שְׁכָבְתּוֹ מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ', וְאֵינוֹ כוֹתֵב את תחילת הפסוק הבא, 'וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה', כיון שחלק זה הוא ציווי לכהן, ולא חלק מהאלות, וְכוֹתֵב את המשך הפסוק 'יִתֵן ה' אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת ה' אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה', ואת תחילת הפסוק שאחריו, 'וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ', וְאֵינוֹ כוֹתֵב את סיום הפסוק, שהוא 'וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן', כיון שאין זה חלק מהקללות, אלא זו קבלה שהאשה מקבלת על עצמה את הדברים.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כיון שהתחיל מהפסוק 'אם לא שכב', לֹא הָיָה מַפְסִיק באמצע, אלא כותב את הכל, ואף את הדברים שהם ציווי [והשביע הכהן את האשה] וכן את הדברים שהם קבלת הדברים על ידי האשה [ואמרה האשה אמן אמן]. וטעמו, כיון שנאמר (במדבר ה כג) 'וְכָתַב אֶת הָאָלֹת הָאֵלֶּה הַכֹּהֵן בַּסֵּפֶר וּמָחָה אֶל מֵי הַמָּרִים', ותיבת 'את' באה לרבות שכותב גם ציוויים וקבלות.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל עַצְמוֹ היה נזהר שלא לכתוב ברכות שמשמע מהן קללות, ולא ציוויים ולא קבלות, ואֵינוֹ כוֹתֵב אֶלָּא את הקללות עצמן, 'יִתֵּן ה' אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה וְגוֹ' וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ' וְגוֹ'. וְאֵינוֹ כוֹתֵב 'וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן'. וטעמו, כיון שהוא דורש מלשון 'האלות' שיש לכתוב רק את האלות עצמן, ולא את הקללות המובנות מתוך הברכות, ולשון 'האלה' באה למעט ציוויים וקבלות.
