משנה ב: הֵנִיף וְהִגִּישׁ, קָמַץ וְהִקְטִיר, וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים. הָיָה מַשְׁקָהּ וְאַחַר כָּךְ מַקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מַקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ וְאַחַר כָּךְ הָיָה מַשְׁקָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר וְאַחַר יַשְׁקֶה אֶת הָאִשָּׁה אֶת הַמָּיִם. אִם הִשְׁקָהּ וְאַחַר כָּךְ הִקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ, כְּשֵׁרָה:
משנה ב: הֵנִיף הכהן את המנחה, וְהִגִּישׁ אותה אל המזבח, לקרן מערבית דרומית, קָמַץ את המנחה וְהִקְטִיר את הקומץ, וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים.
בפרשת סוטה נאמר שלש פעמים ענין ההשקאה, פעם אחת לפני הקרבת המנחה, ופעמיים לאחר הקרבת המנחה, ולדעת חכמים הָיָה מַשְׁקָהּ את מי המרים המאררים, וְאַחַר כָּךְ מַקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ, כיון שלשון ההשקאה הראשון שנאמר בפרשה הוא העיקר, והפעמיים הנוספות באו לדרשות שונות [מה שנאמר 'ואחר ישקה' בא לומר שתהיה ההשקאה לאחר שנמחה הכתב היטב במים, והפעם הנוספת באה ללמד שאם לאחר המחיקה אמרה שאינה רוצה לשתות, מכריחים אותה לשתות]. רַבִּי שִׁמְעוֹן חולק ואוֹמֵר, היה מַקְרִיב תחילה אֶת מִנְחָתָהּ, וְאַחַר כָּךְ הָיָה מַשְׁקָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה כו) 'וְאַחַר יַשְׁקֶה אֶת הָאִשָּׁה אֶת הַמָּיִם', ומלשון השקאה האמורה בתחילת הפרשה לומד רבי שמעון שבדיעבד, אִם הִשְׁקָהּ וְאַחַר כָּךְ הִקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ, כְּשֵׁרָה, והפעם השלישית שנאמרה לשון השקאה באה ללמד שאם לאחר מחיקת הכתב אמרה שאינה שותה, מכריחים אותה לשתות.
