משנה ד: אֵינָהּ מַסְפֶּקֶת לִשְׁתּוֹת עַד שֶׁפָּנֶיהָ מוֹרִיקוֹת וְעֵינֶיהָ בּוֹלְטוֹת וְהִיא מִתְמַלֵּאת גִּידִין, וְהֵם אוֹמְרִים הוֹצִיאוּהָ (הוֹצִיאוּהָ), שֶׁלֹּא תְטַמֵּא אֶת הָעֲזָרָה. אִם יֶשׁ לָהּ זְכוּת, הָיְתָה תוֹלָה לָהּ. יֵשׁ זְכוּת תּוֹלָה שָׁנָה אַחַת, יֵשׁ זְכוּת תּוֹלָה שְׁתֵּי שָׁנִים, יֵשׁ זְכוּת תּוֹלָה שָׁלשׁ שָׁנִים. מִכָּאן אוֹמֵר בֶּן עַזַּאי, חַיָּב אָדָם לְלַמֵּד אֶת בִּתּוֹ תּוֹרָה, שֶׁאִם תִּשְׁתֶּה, תֵּדַע שֶׁהַזְּכוּת תּוֹלָה לָהּ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, כָּל הַמְלַמֵּד אֶת בִּתּוֹ תּוֹרָה, כְּאִלּוּ מְלַמְּדָהּ תִּפְלוּת. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, רוֹצָה אִשָּׁה בְּקַב וְתִפְלוּת מִתִּשְׁעָה קַבִּין וּפְרִישׁוּת. הוּא הָיָה אוֹמֵר, חָסִיד שׁוֹטֶה, וְרָשָׁע עָרוּם, וְאִשָּׁה פְרוּשָׁה, וּמַכּוֹת פְּרוּשִׁין, הֲרֵי אֵלּוּ מְכַלֵּי עוֹלָם:
משנה ד: אין המים בודקים את האשה עד שתוקרב מנחתה, שנאמר (במדבר ה טו) 'מִנְחַת קְנָאֹת הוּא מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן', ומשנתנו סוברת כדעת רבי שמעון (משנה ב), שמקריב תחילה את מנחתה ואחר כך שותה, ולכן אֵינָהּ מַסְפֶּקֶת לִשְׁתּוֹת, עַד שֶׁפָּנֶיהָ מוֹרִיקוֹת, וְעֵינֶיהָ בּוֹלְטוֹת, וְהִיא מִתְמַלֵּאת גִּידִין – מתוך שבשרה מתנפח נראית כמלאה גידי דם, וְהֵם אוֹמְרִים, הוֹצִיאוּהָ, הוֹצִיאוּהָ, שֶׁלֹּא תְטַמֵּא אֶת הָעֲזָרָה, שמא מתוך כך תפרוס נדה ותטמא את העזרה, שהרי אסור לנדה להכנס לכל הר הבית [אך אין החשש שמא תמות בעזרה, כיון שאין איסור להכניס אפילו את המת עצמו להר הבית]. אִם יֶשׁ לָהּ זְכוּת של לימוד תורה, כגון שהיתה מוליכה את בניה ללמוד תורה, והיתה ממתינה לבעלה שיצא מחוץ לעיר לעסוק בתורה, הָיְתָה תוֹלָה לָהּ הזכות שלא תענש מיד אלא לאחר זמן, יֵשׁ זְכוּת התּוֹלָה לה שָׁנָה אַחַת, יֵשׁ זְכוּת תּוֹלָה שְׁתֵּי שָׁנִים, ויֵשׁ זְכוּת תּוֹלָה שָׁלשׁ שָׁנִים, ולאחר אותו זמן היא מתה באותה מיתה האמורה בתורה, של צביית בטן ונפילת ירך [ואף על פי שאינה מתה מיד, הרי היא 'נימוקת והולכת, וחלאים כבדים באין עליה, עד שתמות אחר שנה או שתים או שלש לפי זכותה, והיא מתה בצביית בטן ובנפילת איברין. סוטה ששתת מי המרים, ולא מתה מיד, הרי היא מותרת לבעלה ואפילו היה כהן, ואף על פי שהתחילו החלאים לבוא עליה וחלו שאר איבריה, הואיל ולא צבתה בטנה ולא התחיל ירכה לנפול, הרי זו מותרת. אבל משהתחיל בטנה לצבות וירכה לנפול, הרי זו אסורה ודאית" (רמב"ם סוטה פ"ג הלכות כ-כא). מִכָּאן אוֹמֵר בֶּן עַזַּאי, חַיָּב אָדָם לְלַמֵּד אֶת בִּתּוֹ תּוֹרָה, כדי שֶׁאִם תסתר מבעלה ותטמא ותִּשְׁתֶּה, ולא תמות מיד, לא תוציא לעז על המים המרים, אלא תֵּדַע שֶׁהַזְּכוּת תּוֹלָה לָהּ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, כָּל הַמְלַמֵּד אֶת בִּתּוֹ תּוֹרָה, כְּאִלּוּ מְלַמְּדָהּ תִּפְלוּת – זנות, כיון שמתוך כך נכנסת בה ערמומיות, ועושה את מעשיה הרעים בהצנע. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, רוֹצָה אִשָּׁה בְּקַב – מזונות מועטים, וְתִפְלוּת – שיהיה בעלה מצוי עמה תמיד, מִתִּשְׁעָה קַבִּין – ממזונות מרובים, וּפְרִישׁוּת של בעלה ממנה.
הוּא הָיָה אוֹמֵר, חָסִיד שׁוֹטֶה, כגון הרואה אשה טובעת בנהר, ונמנע מלהצילה כדי שלא להסתכל בה, וְרָשָׁע עָרוּם, כגון שמציע דבריו לפני הדיין קודם שיבוא בעל דינו, ועל ידי זה נוטה דעת הדיין לדבריו, וְאִשָּׁה פְרוּשָׁה, המתנהגת בפרישות יתירה שאינה ראויה לאשה, וּמַכּוֹת פְּרוּשִׁין – המתנהג כאילו הוא פרוש ונזהר שלא להסתכל בנשים ומתוך כך הוא מכה ראשו בכתלים, הֲרֵי אֵלּוּ מְכַלֵּי עוֹלָם, כי רוצים להראות לבריות שהם צדיקים, ובאמת אינם צדיקים.
