משנה ו: נִטְמֵאת מִנְחָתָהּ עַד שֶׁלֹּא קָדְשָׁה בַכֶּלִי, הֲרֵי הִיא כְּכָל הַמְּנָחוֹת וְתִפָּדֶה, וְאִם מִשֶּׁקָדְשָׁה בַכֶּלִי, הֲרֵי הִיא כְּכָל הַמְּנָחוֹת וְתִשָּׂרֵף. וְאֵלּוּ שֶׁמִּנְחוֹתֵיהֶן נִשְׂרָפוֹת, הָאוֹמֶרֶת טְמֵאָה אֲנִי לָךְ, וְשֶׁבָּאוּ לָה עֵדִים שֶׁהִיא טְמֵאָה, וְהָאוֹמֶרֶת אֵינִי שׁוֹתָה, וְשֶׁבַּעְלָהּ אֵינוֹ רוֹצֶה לְהַשְׁקוֹתָהּ, וְשֶׁבַּעְלָהּ בָּא עָלֶיהָ בַדָּרֶךְ. וְכָל הַנְּשׂוּאוֹת לַכֹּהֲנִים, מִנְחוֹתֵיהֶן נִשְׂרָפוֹת:
משנה ו: נִטְמֵאת מִנְחָתָהּ של הסוטה עַד שֶׁלֹּא [-קודם ש]קָדְשָׁה בַכֶּלִי – קודם שנתנוה בכלי שרת, הֲרֵי הִיא כְּכָל הַמְּנָחוֹת שנטמאו קודם שהתקדשו בכלי שרת, וְתִפָּדֶה בממון, ועל ידי זה תצא המנחה עצמה לחולין, ויקנה במעות מנחה אחרת. וְאִם נטמאה מִשֶּׁקָדְשָׁה בַכֶּלִי, הֲרֵי הִיא כְּכָל הַמְּנָחוֹת שנטמאו לאחר שקדשו בכלי שרת, וְתִשָּׂרֵף, כיון שלאחר שקדשה קדושת הגוף אינה יוצאת לחולין אפילו על ידי פדיון.
וְאֵלּוּ הנשים שֶׁמִּנְחוֹתֵיהֶן נִשְׂרָפוֹת, לאחר שהתקדשו בכלי שרת, הָאוֹמֶרֶת לבעלה טְמֵאָה אֲנִי לָךְ, וכיון שמודה שנאסרה עליו אין משקים אותה את המים ואין מקריבים את מנחתה, וְשֶׁבָּאוּ לָה עֵדִים שֶׁהִיא טְמֵאָה, שאין המים בודקים מי שיש עליה עדים, ואין מנחתה קריבה אלא נשרפת, וְהָאוֹמֶרֶת אֵינִי שׁוֹתָה, וְשֶׁבַּעְלָהּ אֵינוֹ רוֹצֶה לְהַשְׁקוֹתָהּ, וְשֶׁבַּעְלָהּ בָּא עָלֶיהָ בַדָּרֶךְ, שאז אין המים בודקים אותה, ואין מקריבים את מנחתה. וְכָל הנשים הַנְּשׂוּאוֹת לַכֹּהֲנִים, המביאות מנחה [ולאו דוקא מנחת סוטה], מִנְחוֹתֵיהֶן נִשְׂרָפוֹת, כיון שנאמר (ויקרא ו טז) 'וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל', הרי שמנחת כהן אינה נאכלת אלא נשרפת, ולכן אף מנחת אשת כהן, כיון שיש לבעלה חלק בה, אינה נאכלת, אלא מקטירים את הקומץ בפני עצמו, ואת שאר המנחה מפזרים על בית הדשן, כדי שתישרף שם.
