משנה יב: מִשֶּׁמֵּתוּ נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים, בָּטְלוּ אוּרִים וְתֻמִּים. מִשֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, בָּטַל הַשָּׁמִיר וְנֹפֶת צוּפִים, וּפָסְקוּ אַנְשֵׁי אֲמָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים יב) הוֹשִׁיעָה ה' כִּי גָמַר חָסִיד וְגוֹ'. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אֵין יוֹם שֶׁאֵין בּוֹ קְלָלָה, וְלֹא יָרַד הַטַּל לִבְרָכָה, וְנִטַּל טַעַם הַפֵּרוֹת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף נִטַּל שֹׁמֶן הַפֵּרוֹת:
משנה יב: מִשֶּׁמֵּתוּ נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים, והם הנביאים שהיו בבית המקדש הראשון [למעט חגי זכריה ומלאכי שהיו בזמן בית המקדש השני], בָּטְלוּ אוּרִים וְתֻמִּים, ולא היו יודעים על פיהם את העתיד לבוא. מִשֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, בָּטַל הַשָּׁמִיר, וזו תולעת המבקעת כל דבר שהיא הולכת עליו, והשתמשו בה לצורך כתיבת שמות השבטים על אבני החושן, ולא היו יכולים לחרוט על האבנים בברזל וכדומה, כיון שנאמר (שמות כח ח) 'מְשֻׁבָּצִים זָהָב יִהְיוּ בְּמִלּוּאֹתָם', ללמד שיש צורך שישארו האבנים מלאות ושלמות, אלא היו כותבים את השמות על האבנים בדיו, ומחזיקים את השמיר כנגד האבן, וכיון שלא היה נוגע באבן ממש היתה האבן מתבקעת מעט בצורת האותיות של שמות השבטים, וְנֹפֶת צוּפִים – דבש הבא ממקום ששמו צוף, והיה טעמו משובח ביותר, וּפָסְקוּ אַנְשֵׁי אֲמָנָה, המאמינים ובוטחים בקדוש ברוך הוא כראוי, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים יב ב) 'הוֹשִׁיעָה ה' כִּי גָמַר חָסִיד וְגוֹ' כִּי פַסּוּ אֱמוּנִים מִבְּנֵי אָדָם', ואמר כן דוד המלך ברוח הקודש על העתיד להיות לאחר חורבן בית המקדש. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אֵין יוֹם שֶׁאֵין בּוֹ קְלָלָה, וְלֹא יָרַד הַטַּל לִבְרָכָה, וְנִטַּל טַעַם הַפֵּרוֹת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף נִטַּל שֹׁמֶן הַפֵּרוֹת – הכח המזין שבפירות.
