משנה ח: אֵין אוֹגְדִין אֶת הַלּוּלָב אֶלָּא בְמִינוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אֲפִלּוּ בִמְשִׁיחָה. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, מַעֲשֶׂה בְאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהָיוּ אוֹגְדִין אֶת לוּלְבֵיהֶן בְּגִימוֹנִיּוֹת שֶׁל זָהָב. אָמְרוּ לוֹ, בְּמִינוֹ הָיוּ אוֹגְדִין אוֹתוֹ מִלְּמָטָּה:
משנה ח: משנתנו מבררת האם יש חיוב לאגוד [-לקשור] את הלולב עם ההדסים והערבות, והיאך אוגדים אותם:
אֵין אוֹגְדִין אֶת הַלּוּלָב עם ההדסים והערבות, אֶלָּא בְמִינוֹ – בחוט העשוי ממין הלולב, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה, כיון שרבי יהודה סובר שיש חיוב לאגוד את המינים יחד [והוא לומד זאת בגזירה שוה מאגודת אזוב שלקחו במצרים להזות מדם הפסח על הפתחים, שבשניהם כתוב לשון 'לקיחה'], ואם יאגדו אותם במין אחר, נמצא שהוסיף האדם מין חמישי על ארבעת המינים שציותה תורה, ועובר משום 'לא תוסיף'. רַבִּי מֵאִיר חולק ואוֹמֵר, ניתן לקשור את הלולב ומיניו אֲפִלּוּ בִמְשִׁיחָה – בחוט, שאינו ממין הלולב, כיון שרבי מאיר סובר שאין חיוב לאגוד את הלולב ומיניו, וממילא אף אם יקשרנו במין חמישי, אין בכך משום 'לא תוסיף'. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, מַעֲשֶׂה בְאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁהָיוּ אוֹגְדִין אֶת לוּלְבֵיהֶן בְּגִימוֹנִיּוֹת שֶׁל זָהָב, ומוכח שלא חששו לאוגדם דוקא במינם. אָמְרוּ לוֹ, אין זו ראיה, כיון שבְּמִינוֹ של הלולב הָיוּ אוֹגְדִין אוֹתוֹ מִלְּמָטָּה, לקיים מצות אגד, ומה שאגדו למעלה בגימוניות של זהב, היה לנוי מצוה בלבד.
משנה ט: וְהֵיכָן הָיוּ מְנַעְנְעִין, בְּהוֹדוּ לַה', תְּחִלָּה וָסוֹף. וּבְאָנָא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא, דִּבְרֵי בֵית הִלֵּל. וּבֵית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אַף בְּאָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָא. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, צוֹפֶה הָיִיתִי בְרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּבְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁכָּל הָעָם הָיוּ מְנַעְנְעִים אֶת לוּלְבֵיהֶן, וְהֵן לֹא נִעְנְעוּ אֶלָּא בְאָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא. מִי שֶׁבָּא בַדֶּרֶךְ, וְלֹא הָיָה בְיָדוֹ לוּלָב לִטּוֹל, לִכְשֶׁיִּכָּנֵס לְבֵיתוֹ יִטּוֹל עַל שֻׁלְחָנוֹ. לֹא נָטַל שַׁחֲרִית, יִטּוֹל בֵּין הָעַרְבַּיִם, שֶׁכָּל הַיּוֹם כָּשֵׁר לַלּוּלָב:
משנה ט: התבאר לעיל ששיעור הלולב הוא ארבעה טפחים, שלשה כנגד ההדסים והערבות, וטפח נוסף כדי לנענע בו, עתה מבררת המשנה מתי מנענעים את הלולב.
מבררת המשנה, וְהֵיכָן הָיוּ מְנַעְנְעִין את הלולב ומיניו. משיבה המשנה, בְּ'הוֹדוּ לַה", תְּחִלָּה וָסוֹף – ב'הודו' הראשון שאומרים באמצע ההלל, וב'הודו' שאומרים בסוף ההלל. וּבְ'אָנָא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא', דִּבְרֵי בֵית הִלֵּל. וּבֵית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אַף בְּ'אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָא'. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, צוֹפֶה [-מביט ומתבונן] הָיִיתִי בְרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּבְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁכָּל הָעָם הָיוּ מְנַעְנְעִים אֶת לוּלְבֵיהֶן, וְהֵן לֹא נִעְנְעוּ אֶלָּא בְ'אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא', שלא כדברי בית שמאי ולא כדבריו בית הלל.
מִי שֶׁבָּא בַדֶּרֶךְ, וּבהיותו בדרך לֹא הָיָה בְיָדוֹ לוּלָב לִטּוֹל, לִכְשֶׁיִּכָּנֵס לְבֵיתוֹ יִטּוֹל עַל שֻׁלְחָנוֹ, אף שלא בשעת התפילה ואמירת ההלל. מי שלֹא נָטַל את הלולב בשַׁחֲרִית, יִטּוֹל בֵּין הָעַרְבַּיִם, שֶׁכָּל הַיּוֹם כָּשֵׁר לַלּוּלָב:
