משנה ז: בִּשְׁלשָׁה פְרָקִים בַּשָּׁנָה הָיוּ כָּל הַמִּשְׁמָרוֹת שָׁווֹת בְּאֵמוּרֵי הָרְגָלִים וּבְחִילּוּק לֶחֶם הַפָּנִים, בַּעֲצֶרֶת אוֹמְרִים לוֹ הֵילָךְ מַצָּה, הֵילָךְ חָמֵץ. מִשְׁמָר שֶׁזְּמַּנּוֹ קָבוּעַ הוּא מַקְרִיב תְּמִידִין, נְדָרִים וּנְדָבוֹת וּשְׁאָר קָרְבְּנוֹת צִבּוּר, וּמַקְרִיב אֶת הַכֹּל, יוֹם טוֹב הַסָּמוּךְ לַשַּׁבָּת, בֵּין מִלְּפָנֶיהָ, בֵּין מִלְּאַחֲרֶיהָ, הָיוּ כָל הַמִּשְׁמָרוֹת שָׁווֹת בְּחִלּוּק לֶחֶם הַפָּנִים:
משנה ז: בִּשְׁלשָׁה פְרָקִים בַּשָּׁנָה – בשלשת הרגלים הָיוּ כָּל הַמִּשְׁמָרוֹת שָׁווֹת בהקרבת ובקבלת האברים, בְּאֵמוּרֵי הָרְגָלִים – בקרבנות האמורים ברגלים, והם שלמי חגיגה, עולות ראיה, מוספים, ושעירי חטאת, וְכן היו שוים בשלשת הרגלים בְחִלּוּק לֶחֶם הַפָּנִים, שאם אירע החג בשבת, שאז מחלקים את לחם הפנים, היו כל המשמרות שוות בו. בַּעֲצֶרֶת – בחג השבועות, שיש בו גם את 'שתי הלחם' המתחלק לכהנים, אם חל בשבת שיש בו גם חילוק לחם הפנים, אוֹמְרִים לוֹ לכהן המקבל את חלקו, הֵילָךְ מַצָּה, וזהו לחם הפנים, הֵילָךְ חָמֵץ, וזהו שתי הלחם, כיון שכל כהן נוטל חלקו מכל קרבן, ואין אומרים שכהן אחד יקבל חלק גדול משתי הלחם, במקום שני חלקים קטנים גם מלחם הפנים.
אף שהתבאר שבחגים כל המשמרות משמשות בשווה, מכל מקום זהו רק בקרבנות הבאים מחמת החג, ולכן מִשְׁמָר שֶׁזְּמַּנּוֹ קָבוּעַ לשמש באותו שבוע שחל בו החג, הוּא מַקְרִיב את התְּמִידִין, נְדָרִים וּנְדָבוֹת וּשְׁאָר קָרְבְּנוֹת צִבּוּר, וּמַקְרִיב אֶת הַכֹּל, לפי שדברים אלו אינם באים מחמת החג. יוֹם טוֹב הַסָּמוּךְ לַשַּׁבָּת, בֵּין מִלְּפָנֶיהָ, שחל ביום שישי, בֵּין מִלְּאַחֲרֶיהָ, שחל יום טוב בראשון, הָיוּ כָל הַמִּשְׁמָרוֹת שָׁווֹת בְּחִלּוּק לֶחֶם הַפָּנִים, ואף שלא חל החג בשבת, כיון שהוצרכו להשאר במקדש בשבת, מחמת החג הסמוך לו, חולקים בשוה בלחם הפנים המחולק בשבת.
משנה ח: חָל (לִהְיוֹת) יוֹם אֶחָד לְהַפְסִיק בֵּינְתַיִם מִשְׁמָר שֶׁזְּמַנּוֹ קָבוּעַ הָיָה נוֹטֵל עֶשֶׂר חַלּוֹת וְהַמִּתְעַכֵּב נוֹטֵל שְׁתַּיִם וּבִשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה, הַנִּכְנָס נוֹטֵל שֵׁשׁ וְהַיּוֹצֵא נוֹטֵל שֵׁשׁ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַנִּכְנָס נוֹטֵל שֶׁבַע, וְהַיּוֹצֵא נוֹטֵל חָמֵשׁ, הַנִּכְנָסִין חוֹלְקִין בַּצָּפוֹן, וְהַיּוֹצְאִין בַּדָּרוֹם, בִּלְגָּה, לְעוֹלָם חוֹלֶקֶת בַּדָּרוֹם, וְטַבַּעְתָּהּ קְבוּעָה וְחַלּוֹנָהּ סְתוּמָה:
משנה ח: ממשיכה המשנה לבאר את אופן חלוקת לחם הפנים, אם חָל (לִהְיוֹת) יוֹם אֶחָד לְהַפְסִיק בֵּינְתַיִם – בין שבת ליום טוב, כגון שחל יום טוב בשני בשבוע, ויכלו המשמרות האחרות לחזור לבתיהם, והתעכבו מרצונם במקדש, מִשְׁמָר שֶׁזְּמַנּוֹ קָבוּעַ לשמש באותו שבוע הָיָה נוֹטֵל עֶשֶׂר חַלּוֹת מתוך שתים עשרה חלות, וְהַמִּתְעַכֵּב נוֹטֵל שְׁתַּיִם – המשמרות האחרות שהתעכבו מרצונם חולקים בשתי החלות הנותרות. וּבִשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה, שהיו המשמרות מתחלפות בשבת עצמה, היוצאת עובדת שחרית והנכנסת עובדת ערבית, משמר הַנִּכְנָס נוֹטֵל שֵׁשׁ חלות, וְמשמר הַיּוֹצֵא נוֹטֵל שֵׁשׁ. רַבִּי יְהוּדָה חולק ואוֹמֵר, הַנִּכְנָס נוֹטֵל שֶׁבַע, וְהַיּוֹצֵא נוֹטֵל חָמֵשׁ, כיון שלמשמר הנכנס יש עבודה יתירה, להגיף את הדלתות שפתחו המשמר היוצא. הַנִּכְנָסִין חוֹלְקִין בלחם הפנים בַּצָּפוֹן, שזהו המקום החשוב שבו שוחטים קדשי קדשים, להראות שהם הנכנסים עתה לשרת, וְהַיּוֹצְאִין חולקים בַּדָּרוֹם, שהוא מקום שאינו חשוב. יוצאת מן הכלל משמרת בִּלְגָּה, שהיא לְעוֹלָם חוֹלֶקֶת בַּדָּרוֹם, וְטַבַּעְתָּהּ קְבוּעָה – הטבעת שבה מכניסים את ראש הבהמה לשחיטה מחוברת לקרקע בשני צדדיה, שלא יוכלו להשתמש בה, וְחַלּוֹנָהּ סְתוּמָה – החלון שבו מניחים את סכיני השחיטה, סתום, ואי אפשר להשתמש בו, והיה עליהם להשתמש בשל אחרים, וגנאי הוא להם. והטעם שקנסום, לפי שבימי היוונים השתמדה אשה אחת מבנות המשפחה של משמרת בלגה, ונישאה לסרדיוט ממלכי יוון, וכשנכנסו היוונים להיכל הלכה וטפחה בסנדל על גבי המזבח ואמרה, 'לוקוס לוקוס [-זאב, זאב], עד מתי אתה מכלה את ממונם של ישראל ואין אתה עומד להם בשעת דוחקם', ואמרו חכמים שאם לא היתה שומעת מאביה שהיה מבזה את העבודה, לא היתה אומרת כן, וקנסו את כל משמרתו, לפי שאוי לרשע אוי לשכנו, טוב לצדיק טוב לשכנו.
הדרן עלך מסכת סוכה
