משנה ב: אָמַר לוֹ נֶאֱמָן עָלַי אַבָּא, נֶאֱמָן עָלַי אָבִיךָ, נֶאֱמָנִין עָלַי שְׁלשָׁה רוֹעֵי בָקָר, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ. הָיָה חַיָּב לַחֲבֵרוֹ שְׁבוּעָה וְאָמַר לוֹ דּוֹר לִי בְחַיֵּי רֹאשְׁךָ, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ:
משנתנו מבארת שיכול האדם לקבל על עצמו את דינם או את עדותם של קרובים או פסולים:
אָמַר לוֹ בעל הדין לחבירו, נֶאֱמָן עָלַי אַבָּא, נֶאֱמָן עָלַי אָבִיךָ, הגם שהם קרובים ופסולים לדון אותנו, או שאמר לו נֶאֱמָנִין עָלַי לדון אותנו שְׁלשָׁה רוֹעֵי בָקָר, הגם שאינם יודעים הלכות כלל. ולאחר שאמר כן וקיבל על עצמו את דינם של דיינים קרובים או פסולים, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אפילו לאחר שנגמר הדין על פי דיינים אלו, יָכוֹל הוא לַחֲזוֹר בּוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לאחר שנגמר הדין, או לאחר שקיבל דיינים אלו עליו בקנין, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ.
הָיָה אחד מבעלי הדין חַיָּב לַחֲבֵרוֹ שְׁבוּעָה, וְאָמַר לוֹ הלה, איני צריך שתישבע, אלא דּוֹר לִי בְחַיֵּי רֹאשְׁךָ, ודי בכך כדי שאשלם לך את תביעתך כאילו נשבעת, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, יָכוֹל הוא לַחֲזוֹר בּוֹ ולא לשלם לו עד שישבע, כעיקר חיובו. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לאחר שאמר כן, אף שהלה עדיין לא נדר בחיי ראשו, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ, ולאחר שידור הלה בחיי ראשו יצטרך זה לשלם לו את תביעתו.
