גמרא
שנינו במשנה לגבי המשחק בקוביא, 'אמר רבי יהודה, אימתי, בזמן שאין לו אומנות אלא הוא, אבל יש לו אומנות בלא הוא, הרי זה כשר', וטעמו יבואר להלן בסמוך. מביאה הגמרא את דעת החולקים על רבי יהודה, תַּנְיָא בברייתא, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בֵּין יֵשׁ לוֹ אוּמָנוּת שֶׁלֹּא הוּא, וּבֵין אֵין לוֹ אוּמָנוּת אֶלָּא הוּא, הֲרֵי זֶה פָּסוּל, כיון שלדבריהם טעם הפסול הוא כיון שיש בזה משום גזל, מאחר וכל אחד מהמשחקים בקוביא אינו רוצה באמת להקנות את הממון לחברו, אלא שסומך דעתו שהוא יצליח ויקבל את ממון חבירו, והרי זה כעין גזל מדברי חכמים, ופסול לעדות.
מבררת הגמרא, לדעת רבי יהודה במשנתנו, הַמְשַׂחֵק בַּקוּבְיָא מַאי קָא עָבֵיד – מה הוא עושה שמחמת כן הוא נפסל לעדות, ומדוע הוא נפסל רק באופן שאין לו אומנות אחרת. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, טעם פסולם של המשחקים בקוביא הוא לְפִי שֶּׁאֵין עֲסוּקִין בְּיִשּׁוּבוֹ שֶׁל עוֹלָם, ואינם בקיאים במשא ומתן ודינים, ואינם יראי חטא, ומחמת כן פסלום חכמים לעדות. אמנם אם יש להם אומנות אחרת, והם עוסקים בישובו של עולם, אינם נפסלים מחמת המשחק בקוביא.
שנינו במשנה בין הפסולים לעדות, 'וְהַמַּלְוֶה בְּרִבִּית'. אָמַר רָבָא, לא רק המלוה בריבית פסול, אלא גם מי שלָוָה בְּרִבִּית, פָּסוּל לְעֵדוּת. מביאה הגמרא מעשה בענין זה, בַּר בִּינִתוּס, נָפְקוּ עֲלֵיהּ תְּרֵי סַהֲדֵי וְאֲסְהִידוּ בֵּיהּ – יצאו שני עדים והעידו עליו עדויות בענין הלואות בריבית, אך לא היו עדויותיהם שוות, חַד מהם אָמַר, קַמָּאֵי דִּידִי אוֹזִיף בְּרִבִּיתָא – בפני הוא הלוה בריבית לאדם אחר, וְחַד מהם אָמַר, לְדִידִי אוֹזִיף בְּרִבִּיתָא – לי עצמי הלוה בר בינתוס בריבית. פַּסְלֵיהּ רָבָא לְבַּר בִּינִתוּס – פסל רבא את בר בינתוס לעדות על פי שני העדים הללו. תמהה על כך הגמרא, וְהָא אָמַר רָבָא, לָוָה בְּרִבִּית פָּסוּל לְעֵדוּת, וכיון שהעד השני העיד שהוא עצמו לוה בריבית מבר בינתוס, ולדבריו הוא עצמו פסול לעדות, כיצד מקבלים את עדותו כדי לפסול את בר בינתוס. מתרצת הגמרא, רָבָא לְטַעֲמֵיהּ – לשיטתו בענין זה, דְּאָמַר רָבָא, אָדָם קָרוֹב אֵצֶל עַצְמוֹ, וְאֵין אָדָם מֵשִׂים עַצְמוֹ רָשָׁע – אינו נאמן להעיד על עצמו שעשה מעשה רשע, כפי שאינו נאמן על שאר קרוביו, וממילא מקבלים את עדותו לגבי בר בינתוס, אך אין מקבלים את דבריו לגבי עצמו.
ומבארת הגמרא היכן אמר רבא כלל זה, דְּגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא, אָמַר רַב יוֹסֵף, אדם הבא לבית דין ומעיד שאדם פְּלוֹנִי רְבָעוֹ לְאוֹנְסוֹ, הוּא עצמו וְעד אַחֵר מִצְטָרְפִין לְהָרְגוֹ בבית דין, כיון שאינו מעיד על עצמו שעשה מעשה רשע, שהרי היה אנוס בדבר, אך אם מעיד העד שפלוני רבעו לִרְצוֹנוֹ, אֵינוֹ נֶאֱמָן להצטרף עם עד נוסף ולחייב מיתה את אותו אדם, כיון שלדברי העד הוא עצמו רָשָׁע הוּא, שהרי היה הדבר לרצונו, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה אַל תָּשֶׁת יָדֶךָ עִם רָשָׁע, ללמד שאין רשע נאמן לעדות. אמנם רָבָא אָמַר, אפילו אם אמר שפלוני רבעו לרצונו, נאמן הוא לחייבו מיתה יחד עם עד נוסף, כיון שאָדָם קָרוֹב אֵצֶל עַצְמוֹ, וְאֵין אָדָם מֵשִׂים עַצְמוֹ רָשָׁע.
וְאָמַר רָבָא דין נוסף, עד הבא לבית דין ומעיד שאיש פְּלוֹנִי בָּא עַל אִשְׁתּוֹ של העד, הוּא וְעד אַחֵר מִצְטָרְפִין לְהָרְגוֹ, כיון שאינו נחשב נוגע בעדותו, אֲבָל לֹא לְהָרְגָהּ, כיון שאין אדם נאמן להעיד על אשתו, כשם שאינו נאמן להעיד על עצמו.
מביאה הגמרא מעשה בענין פסולים שחזרו בתשובה: הַהוּא טַבָּחָא דִּנְפַק טְרִיפְתָא מִתּוּתֵיהּ יָדֵיהּ – מעשה בשוחט שיצאה טריפה מתחת ידו, שמכרה בחזקת כשרה, שַׁמְתֵּיהּ – נידה אותו רַב נַחְמָן, וְעַבְרֵיהּ – והעבירו מלהיות שוחט. אָזַל – הלך אותו שוחט, רַבִּי מַזְיֵיהּ – גידל את שערותיו, וְרַבִּי טוּפְרֵיהּ – וגידל את צפורניו, דרך צער וחזרה בתשובה. סָבַר רַב נַחְמָן לְאַכְשׁוּרֵיהּ – רצה רב נחמן לחזור ולהכשירו להיות שוחט, כיון שעשה תשובה. אָמַר לֵיהּ רָבָא, כיצד ניתן להכשירו, והרי יתכן שהָאִי אִיעֲרוּמֵי קָא מַעֲרִים – שוחט זה נוהג בעורמה, ומראה עצמו כאילו הוא שב בתשובה, אך אינו עושה כן באמת אלא כדי שיחזירו אותו לאומנותו. שאלו רב נחמן, אֶלָּא מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ – מה תקנתו של אותו שוחט, וכיצד ניתן לדעת ששב בתשובה באמת. השיב לו רבא, כִּדְרַב אִידִי בַּר אָבִין, דְּאָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין, יִלְבַּשׁ בגדים שְׁחוֹרִים, וְיִתְכַּסֶּה שְׁחוֹרִים, דרך צער ותשובה, וְיֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶּׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ, וְיַחְזִיר אֲבֵדָה בְּמָמוֹן חָשׁוּב, אִי נָמֵי – וכן גם כן אם יוֹצִיא טְרֵפָה מִתַּחַת יָדוֹ בִּדְבַר חָשׁוּב וּמִשֶּׁלּוֹ, כלומר, שישחט בהמה לעצמו [שהרי לא העבירוהו אלא מלשחוט לאחרים, אך רשאי הוא לשחוט לעצמו] ויראה שבהמה זו טריפה היא, וישליכנה אף שהיא שוה הרבה, ובמעשים אלו הוא מראה שאין לו חמדת הממון במקום איסור, וכיון שעשה זאת במקום שאין מכירים אותו מוכח שלא עשה כן רק כדי שיחזירוהו לאומנותו, ואם נודע הדבר במקומו הרי זו ראיה ששב בתשובה, ומחזירים אותו.
