גמרא
אָמַר רַב נַחְמָן, אֲחִי חַמּוֹתִי, לֹא יָעִיד לִי, וכן בֶּן אֲחִי חַמּוֹתִי לֹא יָעִיד לִי, וכן בֶּן אֲחוֹת חַמּוֹתִי לֹא יָעִיד לִי, וְתָנָא תוּנָא – ושנינו דינים אלו בברייתא, שכך שנינו בה בין הפסולים לעדות, בַּעַל אֲחוֹתוֹ, וּבַעַל אֲחוֹת אָבִיו, וּבַעַל אֲחוֹת אִמּוֹ, הֵן וּבְנֵיהֶן וְחַתְנֵיהֶן, ומבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ, כּוּלְּהוּ – כל אלו שאמר רב נחמן, מֵחַתְנֵיהֶן וּבְנֵיהֶן גַּמְרִינָן לְהוּ – אנו לומדים מ'חתניהן ובניהן', שֶׁהָאָדָם ביחס לְחָתָן בַּעַל אֲחוֹתוֹ נִקְרָא אֲחִי חֲמוֹתוֹ, וּבְנוֹ הוּא בֶּן אֲחִי חֲמוֹתוֹ, וְכוּלָּם עַל זֶה הַדֶּרֶךְ.
אָמַר רַב אַשִׁי, כִּי הֲוִינָן בֵּי רַב עוּלָא – כאשר למדנו בבית מדרשו של רב עולא, אִיבַּעְיָא לָן – הסתפקנו בדינים אלו, אֲחִי חָמִי מַהוּ, בֶּן אֲחִי חָמִי מַהוּ, בֶּן אֲחוֹת חָמִי מַהוּ, ואָמַר לָן רב עולא, תְּנִיתוּהָ – יש ללמוד דינים אלו ממה ששנינו במשנה, 'אָחִיו, וַאֲחִי אָבִיו, וַאֲחִי אִמּוֹ, הֵן וּבְנֵיהֶן וְחַתְנֵיהֶן', וכל אלו שהסתפקנו בהם כלולים במקרים האמורים במשנה, שהם פסולים לעדות.
התבאר במשנה שאין אדם מעיד ל'חורגו', והיינו בן אשתו מאיש אחר. רַב, אִיקְּלַע לְמִיזְבַּן גְוִילָא – הזדמן למקום מסוים כדי לקנות גוילי קלף, בָעוּ מִינֵּיהּ – ושאלוהו שאלה זו, מַהוּ שֶּׁיָּעִיד אָדָם בְּאֵשֶׁת חוֹרְגוֹ, באופן שאין לחורגו בעצמו טובת הנאה מעדות זו. בִּישיבת סוּרָא אָמְרֵי, בַּעַל כְּאִשְׁתּוֹ, בִּישיבת פוּמְבְּדִיתָא אָמְרֵי אִשָּׁה כְּבַעְלָהּ, ולדברי שניהם, כיון שהוא פסול להעיד לחורגו, פסול הוא אף להעיד לאשתו.
אָמַר רַב הוּנָא, אָמַר רַב, מִנַּיִן שֶׁהָאִשָּׁה כְּבַעְלָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יח יד) "עֶרְוַת אֲחִי אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה אֶל אִשְׁתּוֹ לֹא תִקְרָב דֹּדָתְךָ הִיא", ולכאורה קשה, וְכִי דּוֹדָתְךָ הִיא, וַהֲלֹא אֵשֶׁת דּוֹדוֹ הִיא, אֶלָּא קָא מַשְׁמַע לָן דְּאִשָּׁה כְּבַעְלָהּ.
רַב חִסְדָּא מַכְשָׁר בַּאֲחֵי הָאָח, כלומר, איש ואשה שנישאו, ולכל אחד מהם יש בנים מנישואים קודמים, אף שלבני האיש ולבני האשה יש אח משותף שנולד לאחר שנישאו זה לזו, מכל מקום כשרים בני האיש ובני האשה להעיד זה לזה, כיון שאינם אחים כלל, וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה.
אָמַר רַב חִסְדָּא, אֲבִי חָתָן וַאֲבִי כַּלָּה, מְעִידִין זֶה לָזֶה, ואף שבניהם נשואים זה לזו, אין בכך משום קירבה עבורם, וְלֹא דָּמִי לַהֲדָדֵי אֶלָּא כְּאוּכְלָא לְדָנָא – ואינם שייכים זה לזה אלא כמו חבית והמכסה שלה, שאין להם שייכות.
גַּרְסִינָן בְּפֶרֶק יֵשׁ נוֹחֲלִין (ב"ב קכח:) שָׁלַח לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְרַב יוֹסֵף בַּר חֲמָא, הִלְכְתָא – כך היא ההלכה, שְׁלִישִׁי בְּשֵׁנִי כָּשֵׁר, כלומר, דור שלישי של האדם, כשרים להעיד לדור שני של אחיו, וכגון נכדו של ראובן מעיד לבנו של שמעון. רָבָא אָמַר, דור שלישי כשר להעיד אַף בְּרִאשׁוֹן, כלומר, נכדו של ראובן מעיד לשמעון בעצמו.
מַר בַּר רַב אַשִׁי, אַכְשַׁר בְּאַבָּא דְּאַבָּא, כלומר, הכשיר עדותו של אדם על בן בנו, וְלֵית הִלְכְתָא כְּמַר בַּר רַב אַשִׁי. ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ, קָסָבַר מַר בַּר רַב אַשִׁי דְאַכְשַׁר בְּאַבָּא דְּאַבָּא, דְשְׁלִישִׁי בְּרִאשׁוֹן הוּא, וּמִשּׁוּם הֲכִי קָא מַכְשַׁר בֵּיהּ – ומחמת כן הכשירו, וכפי שאמר רבא ששלישי בראשון כשר. וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ – אמנם אין הלכה כמותו, ואין זה דומה לדברי רבא, כיון שרבא אמר כן לגבי אדם המעיד על אחי סבו, ואילו מר בר רב אשי אמר כן על אדם המעיד על סבו בעצמו, וטעם הפסול סזה, כיון דְאָב וּבְנוֹ רִאשׁוֹן בְּרִאשׁוֹן הוּא, כְּמוֹ אָח וְאָחִיו שֶׁהֵן רִאשׁוֹן בְּרִאשׁוֹן, וַהֲוָה לֵיהּ אַבָּא דְּאַבָּא שְׁנֵי בְּרִאשׁוֹן, ולא שלישי בראשון, ולכן הוא פסול [אך כשר אדם להעיד לבן בן בנו, שהוא שלישי בראשון].
