משנה ד: וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיסִין אֶת הַשֵּׁנִי וּבוֹדְקִין אוֹתוֹ. אִם נִמְצְאוּ דִבְרֵיהֶם מְכֻוָּנִין, פּוֹתְחִין בִּזְכוּת. אָמַר אֶחָד מִן הָעֵדִים יֶשׁ לִי לְלַמֵד עָלָיו זְכוּת, אוֹ אֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים יֶשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו חוֹבָה, מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ. אָמַר אֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים יֶשׁ לִי לְלַמֵּד (עָלָיו) זְכוּת, מַעֲלִין אוֹתוֹ וּמוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ בֵּינֵיהֶן וְלֹא הָיָה יוֹרֵד מִשָּׁם כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ. אִם יֵשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו, שׁוֹמְעִין לוֹ. וַאֲפִלּוּ הוּא אוֹמֵר יֶשׁ לִי לְלַמֵד עַל עַצְמִי זְכוּת, שׁוֹמְעִין לוֹ, ובִלְבַד שֶׁיֵּשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו:
כפי שהתבאר לעיל (פ"ג מ"ו) מכניסים וחוקרים תחילה את הגדול שבעדים, וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיסִין אֶת העד הַשֵּׁנִי, וּבוֹדְקִין אוֹתוֹ. אִם נִמְצְאוּ דִבְרֵיהֶם של שני העדים מְכֻוָּנִין, פּוֹתְחִין בִּזְכוּת, וכפי שהתבאר לעיל (פ"ד מ"א) שבדיני נפשות יש לפתוח תחילה בזכות. אם אָמַר אֶחָד מִן הָעֵדִים יֶשׁ לִי לְלַמֵד עָלָיו זְכוּת, אוֹ שאמר אֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים יֶשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו חוֹבָה, מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ, לפי שהעדים אינם רשאים לומר כלום, ואפילו לא זכות [וכל שכן שלא חובה], והתלמיד אינו רשאי ללמד חובה. אבל אם אָמַר אֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים יֶשׁ לִי לְלַמֵּד (עָלָיו) זְכוּת, מַעֲלִין אוֹתוֹ לבין הדיינים, וּמוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ בֵּינֵיהֶן, וְלֹא הָיָה יוֹרֵד מִשָּׁם כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ. אִם יֵשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו, שׁוֹמְעִין לוֹ. וַאֲפִלּוּ הוּא – הנידון עצמו אוֹמֵר יֶשׁ לִי לְלַמֵד עַל עַצְמִי זְכוּת, שׁוֹמְעִין לוֹ, ובִלְבַד שֶׁיֵּשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו.
