משנה
הַמְּגַדֵּף את שם ה', אֵינוֹ חַיָּב מיתה עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ אֶת הַשֵּׁם בגידופו. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, כאשר דנים את המגדף בבית דין, אין העדים אומרים את גידופו בפירוש, אלא בְּכָל יוֹם דָּנִין אֶת הָעֵדִים בְּכִנּוּי, 'יַכֶּה יוֹסֵי אֶת יוֹסֵי', ו'יוסי' הוא כינוי לשם ה', אמנם, לאחר שסיימו לחקור את העדים אי אפשר לחייבו מיתה עד שיאמרו בפירוש מה שאמר, ולכן כאשר נִגְמָר הַדִּין לחובתו, לֹא הָיוּ הוֹרְגִים בְּעדות על כִנּוּי בלבד, אֶלָּא מוֹצִיאִין אֶת כָּל הָאָדָם לַחוּץ שלא ישמעו את הגידוף, והעדים אומרים בפירוש מה ששמעו, והדיינים קורעים את בגדיהם כדין השומע גידוף שם ה', ועתה, כששמעו זאת מפי העדים, נודע להם בבירור שכך אמר הנידון, וקורעים על דבריו ופוסקים את דינו למיתה וְכוּ'.
גמרא
אָמַר רַבִּי חִיָיא, אף על פי שהשומע גידוף שם ה' מפי ישראל חייב לקרוע את בגדיו, הַשּׁוֹמֵעַ הַזְכָּרָה – גידוף שם ה' מִן הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה בַּזְּמַן הַזֶּה, אֵינוֹ חַיָּב לִקְרוֹעַ, שֶׁאִם אִי אַתָּה אוֹמֵר כֵּן, נִתְמַלֵּא כָּל הַבֶּגֶד קְרָעִים, שהרי אינם מתייראים מבית דין, ועושים כן תדיר.
משנה
הַנּוֹדֵר בִּשְׁמוֹ – בשם עבודה זרה, שיעשה דבר מסוים, וְהַמְקַיֵּם בִּשְׁמוֹ – המקיים את דיבורו על ידי שנשבע בשם עבודה זרה שדבריו אמיתיים, והיינו בשבועה על דבר שכבר אירע, הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה, ואינו חייב מיתה.
גמרא
מבררת הגמרא, מְנָלַן – מנין נלמד דין זה, שאסור לנדור ולקיים בשם עבודה זרה, דְּתַנְיָא בברייתא, נאמר בפסוק (שמות כג יג) 'וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ', ללמד שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵירוֹ שְׁמוֹר לִי – המתן לי בְּצַד עֲבוֹדָה זָרָה פְּלוֹנִית, וַאֲנִי אֶשְׁמוֹר לְךָ בְּצַד עֲבוֹדָה זָרָה פְּלוֹנִית. וסיום הפסוק הוא 'לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ', וזו אַזְהָרָה שֶׁלֹּא יִגְרוֹם אדם לַאֲחֵרִים שֶׁיִּדְּרוּ בִּשְׁמוֹ של עבודה זרה וִיקַיְּמוּ בִּשְׁמוֹ. מְסַיְּעָא לֵיהּ – ודין זה האמור בברייתא מסייע לִדבריו של אֲבוּהָ [-אביו] דִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר אֲבוּהָּ דִּשְׁמוּאֵל, אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיַּעֲשֶׂה שׁוּתָּפוּת עִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, מחשש שֶׁמָּא יִתְחַיֵּב לוֹ הגוי שְׁבוּעָה, וְנִשְׁבַּע לוֹ בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁלּוֹ, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה 'לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ'.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כָּל עֲבוֹדָה זָרָה דִכְּתִיבָא בְּאוֹרַיְיתָא – המוזכרת בתורה, מֻתָּר גם לנו לְהַזְכִּיר את שְׁמָהּ, כְּגוֹן הַאי דִּכְתִיב (ישעיהו מו א) 'כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ', וכן (שם סה יא) 'הַעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן', שהם שמות של עבודה זרה.
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, כָּל לֵיצָנוּתָא אֲסִירָא – כל ליצנות אסורה, לְבַּר – חוץ מִלֵיצָנוּתָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה, דְּשַׁרְיָא – שהיא מותרת. ויש ללמוד כן מהפסוקים, דִּכְתִיב, 'כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ', כלומר, כרע על ברכיו ועשה צרכיו, וּכְתִיב (שם מו ב) 'קָרְסוּ כָרְעוּ יַחְדָּו לֹא יָכְלוּ מַלֵּט מַשָּׂא', כלומר, לא יכל לשאת את משא הרעי שבגופו, וכל זה דרך ליצנות מעבודה זרה. וּכְתִיב (הושע י ה) 'לְעֶגְלוֹת בֵּית אָוֶן יָגוּרוּ שְׁכַן שֹׁמְרוֹן כִּי אָבַל עָלָיו עַמּוֹ וּכְמָרָיו עָלָיו יָגִילוּ עַל כְּבוֹדוֹ כִּי גָלָה מִמֶּנּוּ', אַל תִקְרָא 'כְּבוֹדוֹ', אֶלָּא 'כְּבֵידוֹ', וכאילו נאמר שהכמרים שמחים על כך שסר מהם כובד משא הפסל, שהוא מלא ברעי, ואף זה נאמר בדרך ליצנות מעבודה זרה.
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, נאמר בפסוק (דברים יח י-יא) 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ וגו' וְחוֹבֵר חָבֵר', והיינו שמקבץ מינים שונים של בעלי חיים יחד, אֶחָד חֶבֶר גָּדוֹל, שאוסף למקום אחד בעלי חיים גדולים, וְאֶחָד חֶבֶר קָטָן, של שקצים ורמשים, ואֲפִילוּ נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים, שאוספם למקום אחד כדי לגרותם זה בזה, או כדי שלא יזיקו. אָמַר אַבַּיֵּי, הִלְכָּךְ – לכן, הַאי מַאן דְצָמַד זִיבּוּרָא וְעַקְרַבָּא – מי שמכניס למקום אחד דבורה ועקרב, אַף עַל גָּב דְּקָא מְכַוֵּין דְּלֹא לִיזְּקוּ אִינְשֵׁי – הגם שכוונתו רק שלא ינזקו מהם בני אדם, מכל מקום אָסִיר – הדבר אסור.
מוסיף הרי"ף, וְדַוְקָא נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים גּוּפַיְיהוּ – אמנם האיסור הוא רק להכניס למקום אחד את הנחשים והעקרבים בעצמם, אֲבָל לְחִישָׁה עַל נְשִׁיכָתָן, שַׁרְיָא – מותרת, כִּדְאַמְרִינָן לְקַמָּן בְּפֶרֶק חֵלֶק (קא.) לוֹחֲשִׁין לְחִישַׁת נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים בְּשַׁבָּת.
