משנה ב: מֵאֵימָתַי חַיָּב, מִשֶּׁיֹּאכַל טַרְטֵימַר בָּשָׂר וְיִשְׁתֶּה חֲצִי לֹג יַיִן הָאִיטַלְקִי. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מָנֶה בָשָׂר וְלֹג יָיִן. אָכַל בַּחֲבוּרַת מִצְוָה, אָכַל בְּעִבּוּר הַחֹדֶשׁ, אָכַל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם, אָכַל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, (אָכַל טֶבֶל וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְלָה תְרוּמָתוֹ וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדוּ), אָכַל דָּבָר שֶׁהוּא מִצְוָה וְדָבָר שֶׁהוּא עֲבֵרָה, אָכַל כָּל מַאֲכָל וְלֹא אָכַל בָּשָׂר, שָׁתָה כָל מַשְׁקֶה וְלֹא שָׁתָה יַיִן, אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, עַד שֶׁיֹּאכַל בָּשָׂר וְיִשְׁתֶּה יַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) זוֹלֵל וְסֹבֵא. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כג) אַל תְּהִי בְסֹבְאֵי יָיִן בְּזֹלְלֵי בָשָׂר לָמוֹ:
מֵאֵימָתַי – על אילו מעשים נעשה בן סורר ומורה וחַיָּב מיתה, מִשֶּׁיֹּאכַל שיעור של טַרְטֵימַר בָּשָׂר, והיינו משקל חצי מנה, שהוא חמישים דינרים, וְיִשְׁתֶּה חֲצִי לֹג יַיִן הָאִיטַלְקִי – יין משובח, שעשוי הוא להימשך אחריו. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, עד שיאכל מָנֶה בָשָׂר, וְישתה לֹג יָיִן [ובתנאי שאכל את הבשר כשהוא חצי מבושל, ואת היין כשהוא חצי חי, כדרך הליסטים]. אָכַל את הבשר ושתה את היין בַּחֲבוּרַת מִצְוָה – בסעודת מצוה, אָכַל בְּעִבּוּר הַחֹדֶשׁ, אף על פי שבסעודה זו אוכלים רק פת וקטניות, והוא אכל בשר ויין, אָכַל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם, כיון שאלו הן אכילות של מצוה, אין חשש שיימשך אחריהם, ואינו נעשה על ידם בן סורר ומורה. וכן אינו נעשה בן סורר ומורה באכילה שיש בה עבירה מצד עצמה, כיון שנאמר 'איננו שומע בקולינו', למעט זה שאינו שומע גם בקול ה', ולכן אם אָכַל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, (אָכַל טֶבֶל וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְלָה תְרוּמָתוֹ וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדוּ), אָכַל דָּבָר שֶׁהוּא מִצְוָה, ואפילו מצוה דרבנן, כגון סעודת תנחומי אבלים, וְדָבָר שֶׁהוּא עֲבֵרָה, ואפילו עבירה דרבנן, כגון שאכל בתענית ציבור, אָכַל כָּל מַאֲכָל וְלֹא אָכַל בָּשָׂר, שָׁתָה כָל מַשְׁקֶה וְלֹא שָׁתָה יַיִן, אֵינוֹ נַעֲשָׂה בֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, עַד שֶׁיֹּאכַל בָּשָׂר וְיִשְׁתֶּה יַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר 'זוֹלֵל וְסֹבֵא', ולשונות אלו שייכים בבשר וביין, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה גמורה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר – יש קצת ראיה לכך, שֶׁנֶּאֱמַר 'אַל תְּהִי בְסֹבְאֵי יָיִן בְּזֹלְלֵי בָשָׂר לָמוֹ', ואמנם אין זו ראיה גמורה, כיון שיתכן שגם במאכלים ומשקאות אחרים שייך לשון 'זולל וסובא', אלא שנקט שלמה המלך את הדברים שגורמים ביותר להימשך אחריהם.
