כִּי אָתָא [-כשבא] רַב דִּימִי מארץ ישראל לבבל, אָמַר בשם רַבִּי יוֹחָנָן, לֹא שָׁאנוּ דין זה, שעל כל העבירות שבתורה [מלבד עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים] יעבור ואל יהרג, אֶלָּא שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַגְּזֵירָה, אֲבָל בִּשְׁעַת הַגְּזֵירָה, שרוצים הגויים להעביר את ישראל על דתם, יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבוֹר.
כִּי אָתָא רַבִּין, אָמַר בשם רַבִּי יוֹחָנָן, אֲפִילוּ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַגְּזֵירָה, לֹא אֲמָרָן שיעבור ואל יהרג, אֶלָּא בְּצִינְעָא, אֲבָל בְּפַרְהֶסְיָא – בפני רבים, אֲפִילוּ על מִצְוָה קַלָּה, יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבוֹר. מבררת הגמרא, מַאי – מה נחשבת לענין זה כמִצְוָה קַלָּה, ומבארת, אָמַר רַבָּה בַּר יִצְחָק, אָמַר רַב, אֲפִילוּ עַרְקָתָא דִמְסַאנָא – אפילו על רצועות המנעלים, פֵּירוּשׁ הַנָּכְרִים שֶׁבְּאוֹתוֹ הַזְּמַן הָיוּ עוֹשִׂין רְצוּעוֹת שֶׁל מִנְעָלֵיהֶן אֲדוּמּוֹת, וְיִשְׂרָאֵל הָיוּ עוֹשִׂין את הרצועות שְׁחוֹרוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִלְבְּשׁוּ מַלְבּוּשׁ נָכְרִי, ואִם יֹאמַר הַנָּכְרִי לְיִשְׂרָאֵל, עֲשֵׂה רְצוּעוֹת מִנְּעָלֶיךָ אֲדוּמּוֹת בְּפַרְהֶסְיָא, אוֹ נַהֲרוֹג אוֹתְךָ, יֵהָרֵג וְאַל יַעֲשֶׂה כן, וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא מִצְוָה קַלָּה.
ומבררת הגמרא, וְכַמָּה הוא השיעור של פַרְהֶסְיָא, ומבארת, אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אֵין פַרְהֶסְיָא פְּחוּתָה מֵעֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם. בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה, אם היה הדבר בפני תִּשְׁעָה יִשְׂרָאֵל וְאֶחָד גּוֹי, מַהוּ – האם נחשב הדבר כפרהסיא או לא. וּפַּשְׁטִינָא – ופשטה הגמרא, אין נחשב פרהסיא עַד דַּהֲווֹ עֲשָׂרָה כּוּלְּהוּ [-כולם] מיִשְׂרָאֵל.
מקשה הגמרא, וְהָא אֶסְתֵּר המלכה בְּפַרְהֶסְיָא הָוְיָא, שהרי כל ישראל ידעו שנישאת לאחשורוש. מתרצת הגמרא, אָמַר אַבַּיֵּי, אֶסְתֵּר קַרְקַע עוֹלָם הִיא, כיון שלא עשתה מעשה כלל, ובאופן כזה אין חיוב למסור את הנפש. תירוץ נוסף, רָבָא אָמַר, הֲנָאַת עַצְמָן שַׁאנִי – שונה הדבר במקום שכוונתם להנאת עצמם ולא להעביר על הדת, שבאופן זה אין חיוב למסור את הנפש. דְּאִי לֹא תֵּימָא הֲכִי – שאם לא תאמר כן, הָנֵי קוּקֵי וְדָמִינְקֵי – אותם כלי נחושת שמניחים בהם גחלים ומתחממים מהם, הֵיכִי יָהֲבִינַן לְהוּ – כיצד אנו מניחים לגויים ליטול אותם מבתינו, והיינו ביום חג מסוים שהיה לפרסיים, שהיו נוטלים מכל הבתים את הכלים הללו למקום עבודה זרה שלהם, ומתחממים העם כנגדם, והיו נוטלים כלים אלו אף מבתי ישראל, בעל כרחם, ולא הוצרכו למסור נפש על כך, אֶלָּא ודאי הטעם הוא כיון שהֲנָאַת עַצְמָן שַׁאנִי, וכיון שהיתה כוונתם להנאת עצמם אין צריך למסור את הנפש על כך. מוסיפה הגמרא ומבארת, וְאַזְדָּא רָבָא לְטַעֲמֵיהּ – ורבא שאמר דין זה, הלך לשיטתו במקום אחר, דְּאָמַר רָבָא, הַאי נָכְרִי דְּאָמַר לֵיהּ לְבַּר יִשְׂרָאֵל – גוי האומר ליהודי, בשבת, קְטוֹל אַסְפַּסְתָּא – חתוך שחת, וְשָׁדֵי לְחֲיוּתָא – והטל לפני בהמותי, שיהיה להם מה לאכול, וְאִי לֹא – ואם לא תעשה כן, קַטִילְנָא לָךְ -אהרוג אותך, יַעֲבוֹר ויעשה כן בשבת, וְלֹא לִיקְטְלֵיהּ – ולא יהרגנו הגוי, כיון שהוא מתכוון בכך להנאתו, ולא להעבירו על דת. אבל אם אמר לו הגוי ליהודי שיחתוך שחת ושָׁדֵי לְנַהֲרָא – והשלך לנהר, ללא תועלת, לִיקְטְלֵיהּ – יהרג על ידי הגוי, וְלֹא לִיקְטוֹל – ולא יקצור את השחת בשבת, מַאי טַּעֲמָא – ומה הטעם לכך, כיון דלַעֲבוּרֵי קָא מֵיכֲוֵין – כוונתו להעבירו על דתו, ולכן אומר לו לחלל שבת בדברים שאין לו מהם כל תועלת.
מביא עתה הרי"ף סוגיות מהם מבואר לכאורה שלא כמבואר בסוגייתנו: וְהָא דְּגַרְסִינָן – ומה שלמדנו בְּפֶרֶק אֵין מַעֲמִידִין בְּהֵמָה בְּפוּנְדְקָאוֹת שֶׁל נָכְרִים (ע"ז כז:), הָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, מִנַּיִן שֶׁאִם אָמַר לוֹ גוי לָאָדָם מישראל עֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה וְאַל תֵּהָרֵג, שֶׁיַּעֲבוֹר וְאַל יֵהָרֵג, תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא יח ה) 'וָחַי בָּהֶם', וְלֹא שֶׁיָּמוּת בָּהֶם. יָכוֹל היית לומר שיעשה כן אֲפִילוּ אם אומרים לו שיעבור עבודה זרה בְּפַרְהֶסְיָא, תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא כב לב) 'וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי', הרי שאין צריך למסור את הנפש אפילו על עבודה זרה, אם אין זה בפרהסיא. וְכן הא דְּאָמַר רָבָא נַמִּי בְּפֶרֶק רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר (מנחות נד.), הַכֹּל – כל האופנים של עבודה זרה הָיוּ בִּכְלָל האיסור של 'לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם' (שמות כ ה), ואפילו באונס, וּכְשֶׁפִּרֵט לְךָ הַכָּתוּב ואמר 'וָחַי בָּהֶם', ודרשו חכמים וְלֹא שֶׁיָּמוּת בָּהֶם, יָצָא אָנוּס מכלל האיסור, שאם אנסוהו לעבוד עבודה זרה ואם לא יעשה כן יהרגוהו, יעבור ואל יהרג. הָדַר כְּתִיב – אמנם חזר הכתוב וכתב 'וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי', ללמד דַּאֲפִילוּ אָנוּס יהרג ואל יעבור, אך אין סתירה בין שני הפסוקים, אלא הָא – הפסוק של 'וחי בהם' היינו בְּצִנְעָא, שאז יעבור ואל יהרג, וְהָא – והפסוק של 'לא תחללו את שם קדשי' נאמר בְּפַרְהֶסְיָא, שיש למסור את הנפש ולא לעבוד עבודה זרה, ומסיים הרי"ף את הקושיא, דְּשָׁמַעְתְּ מִינַּיְיהוּ – שמשמע ממקומות אלו, דַּעֲבוֹדַת עֲבוֹדָה זָרָה נַמִּי [-גם כן], דינה כמו שאר העבירות שבתורה, שאם אנסוהו לעבור עליה בְּצִנְעָא, יַעֲבוֹר וְאַל יֵהָרֵג, לֵיתִינְהוּ – אין ההלכה כמו הדין המבואר במקומות אלו, דְקָיְמָא לָן – כיון שאנו פוסקים הלכה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאָמַר שיש לדרוש מהפסוק 'בְּכָל נַפְשְׁךָ', אֲפִילוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ, והיינו שיש למסור את הנפש על אהבת ה', שלא לעבוד עבודה זרה, ואפילו בצנעא. וְגַרְסִינָן נַמִּי – וכן למדנו גם כן במסכת יומא בְּפֶרֶק יוֹם הַכִּפּוּרִים (פב.), בְּעוּבָּרָה שֶׁהֵרִיחָה דבר מאכל ביום הכפורים, ויש סכנה אם לא יתנו לה לאכול מהמאכל שהריחה, שֶּׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁעוֹמֵד בִּפְנֵי פִּיקּוּחַ נֶפֶשׁ, חוּץ מֵעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וְגִילּוּי עֲרָיוֹת, וּשְׁפִיכַת דָּמִים, וביארה שם הגמרא, עֲבוֹדָה זָרָה מְנָלַן, דְּתַנְיָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אִם נֶאֱמַר בְּכָל נַפְשְׁךָ לָמָּה נֶאֱמַר בְּכָל מְאֹדֶךָ וְכוּ', כאמור בסוגייתנו לעיל, וְהַדֵין מַסְקָנָא דִּגְמָרָא הוּא – וזו היא מסקנת הגמרא, וְשַׁמְעִינָן מִינַּהּ – ויש ללמוד מכך, דְּהָא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל וּדְרָבָא, שאמרו שעל עבודה זרה בצנעא אין מוסרים את הנפש, לָאו הִלְכְתָא נִינְהוּ – אין ההלכה כדבריהם.
