שנינו במשנה, 'רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אַף הַקּוֹרֵא בַּסְּפָרִים הַחִיצוֹנִים'. תַּנָּא בברייתא, ש'הקורא בספרים החיצונים' היינו בַּסְּפָרִים שֶׁפֵּירְשׁוּ את הַתּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים עַל פִּי דַּעְתָּם, וְלֹא סָמְכוּ עַל מִדְרַשׁ חֲכָמִים, והטעם שאסור לקרוא בהם הוא כִּי יש בְּדִבְרֵיהֶם צַד מִינוּת, כיון שהלומד את דברי התורה כפשוטם, ללא דרשות חז"ל, יכול לבוא לידי מינות, וּלעומת זאת, הלומד על פי דרשות חכמים, הרי כָּל מָקוֹם שֶׁפָּקְרוּ הַמִּינִים, לפרש את הפסוקים בדרך מינות, אָמְרוּ חֲכָמִים תְּשׁוּבָתָן בְּצִידָן, ולכן יש ללמוד את דברי התורה, הנביאים והכתובים, רק על פי מדרשי חכמים. וַאֲפִילוּ דִּבְרֵי חֲכָמִים [שֶׁבָּהֶן], אָסוּר לִקְרוֹתָם.
רַב יוֹסֵף אָמַר, אַף סֵפֶר בֶּן סִירָא, נַמִּי כְּסִפְרֵי מִינִים דָּמִי – גם הוא נחשב לספרי מינים אסור לקרוא בהם, מִשּׁוּם דִּכְתִיב בּוֹ דְּבָרִים שֶׁל הֶבֶל שֶּׁאֵין בָּהֶם צוֹרֶךְ, ומביאה הגמרא דוגמאות לכך, דִּכְתִיב בֵּיהּ, זַלְדְּקָן – מי שזקנו דק ומועט, קוּרְטְמָן – זהו סימן לכך שהוא פקח וחריף ביותר, עַבְדְּקָן – מי שזקנו מרובה, סָכִיס – סכל הוא. נָפַח בְּכּוֹסֵיהּ -מי שנופח בפיו על המשקה שבכוסו להסיר ממנו את הקצף שעל גביו, לֹא צָאחִי – זהו סימן לכך שאינו צמא. דְּאָמַר – אדם האומר בְּמַאי אֵיכוּל נַהֲמָא – באיזה ליפתן אוכל את הלחם, דָּלִי נַהֲמָא מִיקֲמֵי – טול את הלחם מלפניו, כי אינו רעב, שאילו היה רעב היה אוכל את הלחם לבדו. וּדְּאִית לֵיהּ מְעַבְּרָתָא בְּדִיקְנֵיהּ – ומי שיש לו כעין 'שביל' באמצע זקנו, כָּל דַיָירֵי אַרְעָא לֹא יָכְלִין לֵיהּ – כל יושבי העולם אינם יכולים לנצח את עורמותיו, כיון שמתוך שכל ימיו הוא מחשב בדברי עורמה, מניח ידו בזקנו ומושך, כדרך אדם החושב, עד שנתלשו השערות שבאמצע זקנו.
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, כָּל הַקּוֹרֵא פָּסוּק מִשִּׁיר הַשִּׁירִים, וְאינו מנגן אותו בטעמי המקרא הנכונים, אלא עוֹשֶׂה אוֹתָהּ כְּמִין זֶמֶר, אף על פי שהוא משיר השירים, ועיקרו לשם שיר, אין לקוראו אלא בנגינתו הנכונה, וְהַקּוֹרֵא פָּסוּק בְּבֵית הַמִּשְׁתָּאוֹת בְּלֹא זְמַנּוֹ – שלא בזמן המתאים והראוי לו, מֵבִיא רָעָה לָעוֹלָם, מִפְּנֵי שֶׁהַתּוֹרָה חוֹגֶרֶת שַׂק בדרך אבלות, וְעוֹמֶדֶת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאוֹמֶרֶת לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עֲשָׂאוּנִי בָּנֶיךָ כְּכִינּוֹר שֶׁמְּנַגְּנִין בּוֹ נָכְרִים. אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לתורה, בִּתִּי, אִם כֵּן, מַה יַעֲשׂוּ בָּנַי בְּשָׁעָה שֶׁהֵן שְׂמֵחִין. אָמְרָה התורה לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הֵן, יַעַסְקוּ בַּתּוֹרָה, בַּמִּשְׁנָה וּבַתַּלְמוּד, בַּהֲלָכוֹת וּבְאַגָּדוֹת, וְאִם עַמֵּי הָאָרֶץ הֵן, יַעַסְקוּ בְּהִלְכוֹת פֶּסַח בְּפֶסַח, וּבְשֶׁל עֲצֶרֶת [-שבועות] בַּעֲצֶרֶת, וּבְשֶׁל חַג [-סוכות] בֶּחָג. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בֶּן חֲנַנְיָא, כָּל הַקּוֹרֵא פָּסוּק בִּזְמַנּוֹ, כגון שעומד ביום טוב, וקורא פסוקים העוסקים בעניני אותו יום טוב, ואומר עליו דברי אגדה מענינו של יום, מֵבִיא טוֹבָה לְעוֹלָם.
משנה
וְהַלּוֹחֵשׁ עַל הַמַּכָּה, וְאוֹמֵר כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ וְגוֹ', אף הוא מאלו שאין להם חלק לעולם הבא.
גמרא
רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, וְאיסור זה של לוחש על המכה היינו רק בְּרוֹקֵק על המכה תחילה, ואחר כך אומר את הפסוק, לְפִי שֶּׁאֵין מַזְכִּירִין שֵׁם שָׁמַיִם עַל הָרְקִיקָה, שזהו בזיון לשם ה'. אִיתְּמַר – נאמרה מימרא זו בבית המדרש, רַב אָמַר, אסור להזכיר על המכה אֲפִילוּ את הפסוק (ויקרא יג ט) 'נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן', אף על פי שאין בפסוק זה שם ה' הקוראו על המכה אין לו חלק לעולם הבא. וְרַבִּי חֲנִינָא אָמַר, אֲפִילוּ אם אומר את הפסוק 'וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה', שאין מוזכרים בו כלל עניני רפואה, וכוונתו רק שבזכות לימוד התורה יתרפא, אסור. וְהָא דְּרַב – ודין זה שאמר רב, פָּלִיג אַדְרַבִּי יוֹחָנָן – חולק על דברי רבי יוחנן, שאמר שטעם האיסור הוא רק בפסוק שיש בו הזכרת שם שמים, דִּבְ'נֶגַע צָרָעַת' שאסר רב לֵית בֵּיהּ שֵׁם שָׁמַיִם, ואף על פי כן אסר זאת רב. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן, שהאיסור הוא דַּוְקָא הֵיכָא דְמַזְכִּיר שֵׁם שָׁמַיִם, וַאֲפִילוּ בְּלֹא רְקִיקָה, כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק יְדִיעוֹת הַטֻּמְאָה (שבועות טו:), דְּגַרְסִינָן הָתָם, שִׁיר שֶׁל פְּגָעִים נאמר בְּכִנּוֹרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים, וְאוֹמֵר 'יוֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי' וְגוֹ', וְאוֹמֵר 'מִזְמוֹר לְדָוִד ה' מָה רַבּוּ צָרָי' עַד 'לַה' הַיְשׁוּעָה', רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מְסַדֵּר לְהוּ לְהָנֵי קְרָאֵי – היה אומר פסוקים אלו, וְגָנֵי – ושוכב לישון, כדי שיגנו עליו הפסוקים הללו מכל רע. תמהה הגמרא, הֵיכִי עָבֵיד הֲכִי – כיצד עשה כן, וְהָא אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בעצמו, אָסוּר לְהִתְרַפְּאוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה. מתרצת הגמרא, האיסור הוא רק כאשר האדם כבר חולה, שבא להתרפא בדברי תורה, אך לְהָגֵן שַׁאנִי – שונה הדבר כאשר אומר האדם פסוקים בעודו בריא רק כדי להגן על עצמו שלא תבוא עליו רעה. מבררת הגמרא, אֶלָּא אִסּוּר הֵיכִי דָּמִי – ובאיזה אופן הדבר אסור, ומבארת, כְּגוֹן דְּאִית לֵיהּ מַכָּה – באופן שכבר יש לו מכה, ורוצה להתרפא בדברי תורה. תמהה הגמרא, וְאִי דְּאִית לֵיהּ מַכָּה – אם יש לו מכה, בְּאִסּוּר סַגִּי לֵיהּ וְתוּ לֹא – וכי זהו רק 'איסור' ולא יותר, וְהָא תְּנַן במשנתנו, הַלּוֹחֵשׁ עַל הַמַּכָּה אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. מתרצת הגמרא, הָא אִיתְּמַר עֲלָהּ – הרי נאמר כל כך, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וּבְרוֹקֵק, לְפִי שֶּׁאֵין מַזְכִּירִין שֵׁם שָׁמַיִם עַל הָרְקִיקָה, הרי שנקטה הגמרא שם כדברי רבי יוחנן, וזו ראיה שהלכה כמותו.
ומקשה הרי"ף, וְהָא דְּאָמְרִינַן – ומה שאמרנו בְּשִׁילְהֵי [-בסוף] פרק בַּמֶּה אִשָּׁה (שבת סז.), לְאִישְׁתָּא צְמִירְתָּא – לחולי קדחת המחמם את כל הגוף, לֵימָא – יאמר האדם את הפסוק (שמות ג ב) 'וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' וְגוֹ' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל', אַלְּמָא – ומוכח מכך שמֻתָּר לְהִתְרַפְּאוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה. מתרץ הרי"ף, אִישְׁתָּא צְמִירְתָּא, חוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה הוּא, ופקוח נפש דוחה את כל התורה כולה.
