מסכת סנהדרין – פרק עשירי
משנה
וְאֵלּוּ הֵן הַנֶּחְנָקִין, הַמַּכֶּה אָבִיו וְאִמּוֹ וְכוּ'.
גמרא
אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, בֶּן, מַהוּ שֶׁיַּקִּיז דָּם לְאָבִיו, האם הדבר אסור כיון שבכך הוא עושה בו חבורה המוציאה דם, או שכיון שכוונתו לרפואה הדבר מותר. וְאַסִיקְנָא – ומסקנת הגמרא, על פי הנהגותיהם של האמוראים, רַב פָּפָּא, לֹא שָׁבִיק לֵיהּ לִבְרֵיהּ לְמִישְׁקַל סִלוּוָא – לא הניח לבנו להוציא קוץ מבשרו, וכן מַר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא, לֹא שָׁבִיק לִבְרֵיהּ לְמִיפְתַח כַּוְותָא – לא הניח לבנו לפתוח כויה בעורו, מַאי טַעְמָא – ומה הטעם לכך, כיון שחששו דִּילְמָא חֲבִיל – שמא בטעות יחבול הבן באביו, ויוציא ממנו טיפת דם, וַהֲוָה לֵיהּ שִׁגְגַת אִיסּוּר – ויהא בכך עבירה בשוגג על דבר שיש בו משום איסור תורה של מכה אביו ואמו.
בָּעוּ מִינֵּיהּ מֵרַב שֵׁשֶׁת – שאלו בני הישיבה את רב ששת, בֶּן, מַהוּ שֶׁיֵּעָשֶׂה שָׁלִיחַ לְאָבִיו לְהַכָּאָתוֹ וּלְקִלְלָתוֹ – האם בן יכול להיות שליח בית דין להכות את אביו אם התחייב מלקות, או להיות שלוחם לנדות את אביו אם התחייב בכך. וּמַסְקָנָא, אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא, וְכֵן תַּנָּא דְבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, לַכֹּל אֵין הַבֵּן נַעֲשֶׂה שָׁלִיחַ לְאָבִיו לְהַכָּאָתוֹ וּלְקִלְלָתוֹ, חוּץ מִמֵּסִית וּמַדִּיחַ, שֶׁהֲרֵי אָמְרָה תּוֹרָה (דברים יג ט) 'לֹא תַּחְמוֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו'.
סְלִיקוּ לְהוּ וְאֵלּוּ הֵן הַנֶּחְנָקִין
מסכת סנהדרין – פרק אחד עשר
כָּל יִשְׂרָאֵל, ואפילו הרשעים שהתחייבו מיתה בבית דין, יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא [יש מפרשים שהכוונה לעולם שלאחר תחיית המתים, ויש המפרשים שהכוונה לעולם הנשמות, לאחר מיתת האדם], שֶׁנֶּאֱמַר 'וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים וגו' לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ, נֵצֶר מַטָעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר', ו'ארץ' האמורה כאן היינו ארץ החיים, שהיא העולם הבא.
וְאֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, הָאוֹמֵר אֵין תְּחִיַּת הַמֵּתִים נלמדת מִן הַתּוֹרָה, וזו מידה כנגד מידה, שהוא כפר בתחיית המתים לפיכך לא יהא לו חלק בתחיית המתים, ואף אם הוא מאמין בתחיית המתים, אלא שאינו מאמין שהיא נלמדת מהתורה, אין באמונתו כלום. וְהאומר אֵין תּוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם, וְאַפִּיקוֹרוֹס – המבזה את התורה או את החכמים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אַף הַקּוֹרֵא בִסְפָרִים הַחִיצוֹנִים – ספרי מינים ועבודה זרה, וְהַלּוֹחֵשׁ עַל הַמַּכָּה וְאוֹמֵר את הפסוק 'כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם וגו' לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ'. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, אַף הַהוֹגֶה אֶת הַשֵּׁם בְּאוֹתִיּוֹתָיו – כפי שהוא נכתב, אין לו חלק לעולם הבא.
גמרא
אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, כָּל הַמּוֹנֵעַ הֲלָכָה מִפִּי תַּלְמִיד, כְּאִילּוּ גּוֹזְלוֹ מִנַּחֲלַת אֲבוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג ד) 'תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב', מוֹרָשָׁה הִיא [-התורה] לָהֶן מֵאֲבוֹתֵיהֶן, מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית. אָמַר רַב חָנָא בַּר בִּיזְנָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא, כָּל הַמּוֹנֵעַ הֲלָכָה מִפִּי תַּלְמִיד, שנמנע מללמדו, אֲפִילוּ עוּבָּרִין שֶׁבִּמֵעֵי אִמָּן מְקַלְּלִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יא כו) 'מוֹנֵעַ בַּר יִקְּבוּהוּ לְאוֹם', ומבואר בגמרא שלשון 'לאום' נאמרה על עוברים, שנאמר (בראשית כה כג) 'וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ', ופסוק זה נאמר על יעקב ועשיו בהיותם עוּבָּרִים, ולשון 'יקבוהו' היא קללה, כמו שנאמר (במדבר כג ח) 'מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל', ולשון 'בר' נאמרה על התורה, שנאמר (תהילים ב יב) 'נַשְּׁקוּ בַר פֶּן יֶאֱנַף', ופסוק זה נדרש על התורה.
וְאִם לִימְּדוֹ, זֹכֶה לִבְרָכוֹת כְּיוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר בסיום הפסוק במשלי (יא כו) 'וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר', ולשון 'משביר' נאמרה על יוסף, (בראשית מב ו) 'וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ'.
אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, כָּל הַמְּלַמֵּד תּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, זוֹכֶה וּמְלַמְּדָהּ לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יא כה) 'וּמַרְוֶה גַּם הוּא יוֹרֶה', כלומר, מי שמרווה את תלמידו בדבר הלכה, יורה תורה בעולם הבא.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, כָּל פַּרְנָס הַמַּנְהִיג אֶת הַצִּבּוּר בְּנַחַת, זוֹכֶה וּמַנְהִיגָן לְעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מט י) 'כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם וְעַל מַבּוּעֵי מַיִם יְנַהֲלֵם'.
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, כָּל בַּיִת שֶּׁאֵין דִּבְרֵי תּוֹרָה נִשְׁמָעִין בּוֹ בַּלַּיְלָה, אֵשׁ אוֹכַלְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כ כו) 'כָּל חֹשֶׁךְ טָמוּן לִצְפּוּנָיו תְּאָכְלֵהוּ אֵשׁ לֹא נֻפָּח', כלומר, כל לילה, שהוא חשוך, והוא מוטמן מצפונות התורה, שאין דברי תורה נשמעים בו, נאכל באש.
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, כָּל הַמִּתְעַשֵּׁר, וְאֵין תַּלְמִיד חָכָם נֶהֱנָה מֵעָשְׁרוֹ, אֵינוֹ רוֹאֶה סִימָן בְּרָכָה בְּעָשְׁרוֹ לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כ כא) 'אֵין שָׂרִיד לְאָכְלוֹ עַל כֵּן לֹא יָחִיל טוּבוֹ', וְאֵין לשון 'שָׂרִיד' אֶלָּא תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁנֶּאֱמַר (יואל ג ה) 'וּבַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר ה' קֹרֵא'.
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ מְשַׁיֵּיר פַּת עַל שֻׁלְחָנוֹ לאחר שסיים לאכול, אֵינוֹ רוֹאֶה סִימָן בְּרָכָה לְעוֹלָם, כיון שצריך האדם להשאיר פת על שולחנו, שאם יבוא עני יוכל לתת לו לאכול, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) 'אֵין שָׂרִיד לְאָכְלוֹ עַל כֵּן לֹא יָחִיל טוּבוֹ'.
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, כָּל הַמַּחְלִיף בְּדִבּוּרוֹ – משנה את דיבורו, שלא יהיה ניכר שהוא המדבר, ומתכוון להטעות בכך את השומע, הרי זה כְּאִילּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כז יב) 'אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ', וְאֵין תַּעְתּוּעַ אֶלָּא עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר לגבי עבודה זרה (ירמיהו י טו) 'הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעְתֻּעִים'.
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּעֶרְוָה, קַשְׁתּוֹ נִנְעֶרֶת, שאינו מוליד, שֶׁנֶּאֱמַר (חבקוק ג ט) 'עֶרְיָה תֵעוֹר קַשְׁתֶּךָ', כלומר, הערוה שאתה מסתכל בה, תנער ותבטל את כחך.
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, הֱוֵי קֳבֵל – הֶיֵה עניו, וְקַיָּים – ועל ידי זה תתקיים ותחיה, שֶׁהֲרֵי בֵּית אָפֵל [-חשוך], אֵין פּוֹתְחִין בּוֹ חַלּוֹנוֹת כדי לראות את הנגע שבו, אם הוא טמא או לא, וזהו משל לכך שהאפילה של אותו בית היא המצילה אותו מלהטמא, כך הענווה של האדם מצילה ומחיה אותו.
