מסכת עבודה זרה, פרק א, משניות ג-ד

משנה ג: וְאֵלּוּ אֵידֵיהֶן שֶׁל גּוֹיִם, קָלֶנְדָּא, וּסְטַרְנוּרָא, וקְרָטֵסִים, וְיוֹם גְּנוּסְיָא שֶׁל מְלָכִים, וְיוֹם הַלֵּדָה, וְיוֹם הַמִּיתָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָל מִיתָה שֶׁיֶּשׁ בָּהּ שְׂרֵפָה, יֶשׁ בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה. וְשֶׁאֵין בָּהּ שְׂרֵפָה, אֵין בָּה עֲבוֹדָה זָרָה. יוֹם תִּגְלַחַת זְקָנוֹ וּבְלוֹרִיתוֹ, יוֹם שֶׁעָלָה בוֹ מִן הַיָּם, וְיוֹם שֶׁיָּצָא בוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִים, וְגוֹי שֶׁעָשָׂה מִשְׁתֶּה לִבְנוֹ, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא אוֹתוֹ הַיּוֹם וְאוֹתוֹ הָאִישׁ בִּלְבָד:
משנה ג: לאחר שהתבארו דיני ימי חגם של הגויים, מבארת משנתנו, וְאֵלּוּ הם ימי אֵידֵיהֶן שֶׁל גּוֹיִם, קָלֶנְדָּא, והוא חג שעושים הגויים שמונה ימים לפני תקופת טבת, וּסְטַרְנוּרָא, וחג זה נעשה שמונה ימים לאחר תקופת טבת [חגים אלו נעשים לפני ואחרי התאריך שבו היום מתחיל להתארך, כיון שכאשר ראה אדם הראשון שמתחילים הימים להתקצר, חשב שבגלל חטאו מתקצרים הימים והולכים עד שיחזור העולם לתוהו ובוהו, ועמד שמונה ימים בתענית ותפילה, אמנם לאחר שעברה תקופת טבת וראה שהימים מתארכים, הבין שכך הוא מנהגו של עולם, וקבע שמונה ימים לחג. ובשנה שאחריה, קבע את הימים שלפני התקופה ואת שלאחר התקופה, לימים טובים. ואמנם הוא קבע ימים אלו לשם שמים, והגויים נטלו ימים אלו ועשאום חגים לשם עבודה זרה]. וקְרָטֵסִים – יום שבו קיבלו עליהם הגויים את מלכות רומי, וְיוֹם גְּנוּסְיָא – יום הכתרתם שֶׁל מְלָכִים, וְיוֹם הַלֵּדָה של המלכים, וְיוֹם הַמִּיתָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָל מִיתָה של מלך שֶׁיֶּשׁ בָּהּ שְׂרֵפָה – ששרפו אחרי מיתתו את כלי תשמישו, הרי ניכר שזו מיתה החשובה בעיניהם, ויֶשׁ בָּהּ משום עֲבוֹדָה זָרָה. וְאילו מיתה שֶׁאֵין בָּהּ שְׂרֵפָה, אֵין בָּה משום עֲבוֹדָה זָרָה. אבל יוֹם תִּגְלַחַת זְקָנוֹ וּבְלוֹרִיתו, שאין זה יום הקבוע לרבים, אלא כל אחד מהגויים עושה לו יום חג כשמגלח את זקנו ובלוריתו [שהיו רגילים לעשות כן פעם בשנה], וֹיוֹם שֶׁעָלָה בוֹ מִן הַיָּם, ומקריב קרבנות לכבוד עבודה זרה שלו, וְיוֹם שֶׁיָּצָא בוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִים, וְגוֹי שֶׁעָשָׂה מִשְׁתֶּה לִבְנוֹ, שבכל הימים הללו הם עושים יום חג לשם עבודה זרה, אך אין אלו ימים חשובים כל כך בעיניהם, ולכן אֵינוֹ אָסוּר – אין איסור לעשות משא ומתן אֶלָּא באוֹתוֹ הַיּוֹם, וְעם אוֹתוֹ הָאִישׁ בִּלְבָד החוגג ביום זה, ולא עם גויים אחרים.
משנה ד: עִיר שֶׁיֶּשׁ בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה, חוּצָה לָהּ מֻתָּר. הָיָה חוּצָה לָהּ עֲבוֹדָה זָרָה, תּוֹכָהּ מֻתָּר. מַהוּ לֵילֵךְ לְשָׁם, בִּזְמַן שֶׁהַדֶּרֶךְ מְיֻחֶדֶת לְאוֹתוֹ מָקוֹם, אָסוּר. וְאִם הָיָה יָכוֹל לְהַלֵּךְ בָּהּ לְמָקוֹם אַחֵר, מֻתָּר. עִיר שֶׁיֶּשׁ בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה וְהָיוּ בָהּ חֲנוּיוֹת מְעֻטָרוֹת וְשֶׁאֵינָן מְעֻטָרוֹת, זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה בְּבֵית שְׁאָן, וְאָמְרוּ חֲכָמִים, הַמְעֻטָרוֹת אֲסוּרוֹת וְשֶׁאֵינָן מְעֻטָרוֹת מֻתָּרוֹת:
משנה ד: עִיר שֶׁיֶּשׁ בָּהּ יום חג של עֲבוֹדָה זָרָה, שאסור לשאת ולתת עם בני העיר, וכמו שהתבאר לעיל, חוּצָה לָהּ מֻתָּר – מותר לשאת ולתת עם גויים הנמצאים מחוץ לעיר, אפילו שהם סמוכים לה, אם אין הם עובדים לאותה עבודה זרה שבתוך העיר. וכן אם הָיָה חוּצָה לָהּ – מחוץ לעיר, יום חג של עֲבוֹדָה זָרָה, תּוֹכָהּ מֻתָּר – מותר לעסוק במשא ומתן עם יושבי העיר.
מבררת המשנה, מַהוּ לֵילֵךְ לְשָׁם – האם מותר ללכת באותו היום לעיר שעובדים בה את אותה עבודה זרה, שלא לשם משא ומתן, וכגון שרצונו לשוחח עם אחד מיושבי העיר, בִּזְמַן שֶׁהַדֶּרֶךְ מְיֻחֶדֶת ומובילה רק לְאוֹתוֹ מָקוֹם, אָסוּר, כיון שנראה כאילו גם הוא הולך לשם כדי לעבוד עבודה זרה. וְאִם הָיָה יָכוֹל לְהַלֵּךְ בָּהּ – באותה הדרך, גם לְמָקוֹם אַחֵר, מֻתָּר. עִיר שֶׁיֶּשׁ בָּהּ יום חג של עֲבוֹדָה זָרָה, וְהָיוּ בָהּ חֲנוּיוֹת מְעֻטָרוֹת וְשֶׁאֵינָן מְעֻטָרוֹת, והמעוטרות זהו סימן לכך שהם חנויות של עבודה זרה, כדי ליטול מהם מכס לעבודה זרה, זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה בְּבֵית שְׁאָן, וְאָמְרוּ חֲכָמִים, הַמְעֻטָרוֹת אֲסוּרוֹת, כיון שיש לעבודה זרה הנאה מהן, שהן מעלות לה מכס, וְשֶׁאֵינָן מְעֻטָרוֹת מֻתָּרוֹת, כיון שאינן מעלות מכס לעבודה זרה, ואין לעבודה זרה הנאה מחנויות אלו.