מסכת עבודה זרה, פרק א, משניות ז-ח

משנה ז: אֵין מוֹכְרִין לָהֶם דֻּבִּין וַאֲרָיוֹת וְכָל דָּבָר שֶּׁיֶּשׁ בּוֹ נֶזֶק לָרַבִּים. אֵין בּוֹנִין עִמָּהֶם בָּסִילְקִי, גַּרְדּוֹם, וְאִיצְטַדְיָא, וּבִימָה. אֲבָל בּוֹנִים עִמָּהֶם בִּימוֹסְיָאוֹת וּבֵית מֶרְחֲצָאוֹת. הִגִּיעוּ לְכִפָּה שֶׁמַּעֲמִידִין בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה, אָסוּר לִבְנוֹת:
משנה ז: משנתנו מוסיפה עתה ומבארת שיש דברים נוספים שאסור למכור לגויים, הגם שאין בהם חשש עבודה זרה, אֵין מוֹכְרִין לָהֶם דֻּבִּין וַאֲרָיוֹת, וְכָל דָּבָר שֶּׁיֶּשׁ בּוֹ נֶזֶק לָרַבִּים, כגון כלי מלחמה, מחשש שישתמשו בו נגד יהודים. אֵין בּוֹנִין עִמָּהֶם בָּסִילְקִי – ארמון גבוה, ששם דנים בני אדם, ומפילים אותם משם כדי שימותו, גַּרְדּוֹם – בנין העשוי לדון בו דיני נפשות, וְאִיצְטַדְיָא – מקום משחק שמביאים לשם שוורים הנלחמים בבני אדם והורגים אותם, וּבִימָה – מגדל צר וגבוה, שדוחפים משם את הנידון למוות, כדי להמיתו, אֲבָל בּוֹנִים עִמָּהֶם בִּימוֹסְיָאוֹת – בנינים שאינם לצורך עבודה זרה, ולא להמית בהם בני אדם, וּבֵית מֶרְחֲצָאוֹת, אף על פי שדרכם להעמיד עבודה זרה בבית המרחץ, אמנם כאשר הִגִּיעוּ לְכִפָּה שבבית המרחץ שֶׁמַּעֲמִידִין בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה, אָסוּר להמשיך ולִבְנוֹת עמהם.
משנה ח: (וְאֵין עוֹשִׂין תַּכְשִׁיטִין לַעֲבוֹדָה זָרָה, קֻטְלָאוֹת וּנְזָמִים וְטַבָּעוֹת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בְּשָׂכָר מֻתָּר). אֵין מוֹכְרִין לָהֶם בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע, אֲבָל מוֹכֵר הוּא מִשֶּׁיִּקָּצֵץ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מוֹכֵר הוּא לוֹ עַל מְנָת לָקוֹץ, אֵין מַשְׂכִּירִין לָהֶם בָּתִּים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שָׂדוֹת. ובְסוּרְיָא מַשְׂכִּירִין לָהֶם בָּתִּים, אֲבָל לֹא שָׂדוֹת. ובְחוּץ לָאָרֶץ מוֹכְרִין לָהֶם בָּתִּים וּמַשְׂכִּירִין שָׂדוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מַשְׂכִּירִין לָהֶם בָּתִּים, אֲבָל לֹא שָׂדוֹת. ובְסוּרְיָא מוֹכְרִין בָּתִּים וּמַשְׂכִּירִין שָׂדוֹת. ובְחוּצָה לָאָרֶץ מוֹכְרִין אֵלּוּ וָאֵלּוּ:
משנה ח: (וְאֵין עוֹשִׂין תַּכְשִׁיטִין לַעֲבוֹדָה זָרָה, קֻטְלָאוֹת וּנְזָמִים וְטַבָּעוֹת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בְּשָׂכָר מֻתָּר [וכתבו תוספות שאין לגרוס בבא זו, כיון שלא מסתבר שיהיה תנא שיתיר לעשות תכשיטים לעבודה זרה, ואפילו בשכר]).
נאמר בתורה (דברים ז ב) 'וְלֹא תְחָנֵּם', ודרשו חכמים שאסרה התורה לתת להם 'חנייה' בקרקע, כלומר, למכור להם קרקע בארץ ישראל, ומוסיפה המשנה ואומרת, אֵין מוֹכְרִין לָהֶם – לגויים אפילו פרי הגדל על העץ, בְּעודו מְחֻבָּר לַקַּרְקַע, כיון שבאופן זה יש לגוי חלק בקרקע, והדבר אסור, אֲבָל מוֹכֵר הוּא מִשֶּׁיִּקָּצֵץ – מותר למכור לו את הפרי באופן שתחול המכירה לאחר הקציצה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מוֹכֵר הוּא לוֹ אפילו את המחובר לקרקע, ומתנה איתו עַל מְנָת לָקוֹץ.
כיון שמדין תורה אין מוכרים קרקע לגוי בארץ ישראל, גזרו חכמים גם שאֵין מַשְׂכִּירִין לָהֶם בָּתִּים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מחשש שיבואו למכור, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שאין משכירים להם שָׂדוֹת, כיון שבשדות יש שני איסורים, גם שנותן להם חנייה בקרקע, וגם שמפקיע את הפירות ממעשר. ובְסוּרְיָא, היא ארם צובה שכבש דוד המלך, וכיון שהיה זה כיבושי יחיד אין קדושתה כקדושת ארץ ישראל עצמה, כיון שאפילו במכירת קרקע ממש אין איסור תורה אלא איסור דרבנן, לכן מַשְׂכִּירִין לָהֶם בָּתִּים, ולא גזרו בכך משום מכירה האסורה מדרבנן, אֲבָל לֹא שָׂדוֹת, כיון שיש בכך הפקעה של הפירות מחיוב מעשר. ובְחוּץ לָאָרֶץ, הרחוקה מארץ ישראל, מוֹכְרִין לָהֶם בָּתִּים, ולא גזרו על כך מחשש שיבואו למכור להם בתים בארץ ישראל, וּמַשְׂכִּירִין להם שָׂדוֹת, ולא גזרו משום השכרת שדות בארץ ישראל, שאף זו גזירה משום מכירת שדה בארץ ישראל, אבל אין מוכרים להם שדות בחוץ לארץ, כיון שבמכירת שדות בארץ ישראל יש שני איסורים, לא תחנם והפקעה ממעשרות, חמור איסור זה יותר, וגזרו עליו אף בחוץ לארץ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אפילו בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מַשְׂכִּירִין לָהֶם בָּתִּים, כיון שלא גזרו בבתים כלל שכירות משום מכירה, אֲבָל לֹא שָׂדוֹת, כיון שמפקיעים אותם ממעשרות [וגם בבתים, אסור להשכיר לשלשה גויים יחד, שלא יעשה שכונת גויים בארץ ישראל], ובְסוּרְיָא, מוֹכְרִין בָּתִּים, ולא גזרו משום מכירת בתים בארץ ישראל, וּמַשְׂכִּירִין שָׂדוֹת, אבל אין מוכרים שדות בסוריא, גזירה משום מכירת שדות בארץ ישראל, שיש בזה שני איסורים, ובְחוּצָה לָאָרֶץ, מוֹכְרִין אֵלּוּ וָאֵלּוּ – בין בתים ובין שדות, ולא גזרו בזה איסור כלל.