אף שנחלקו בדין הנושא ונותן עם הגויים בימים שלפני ימי אידיהן, האם סחורתו נאסרת בהנאה או לא, וּלְכוּלֵּי עָלְמָא – אך לדברי הכל אם נָשָׂא וְנָתַן בְּיוֹם אֵידֵיהֶן עצמו, אָסוּר, וְכֵן הִלְכְתָא.
מביאה הגמרא מעשה בענין הנהגה עם הגויים בימי אידיהן: הַהוּא מִינָא – מעשה בגוי עובד עבודה זרה, דְשָׁדַר לֵיהּ דִּינָר קֵסָרִינָא – ששלח דינר חדש שיצא בפקודת הקיסר, לאחר שפסל את המטבע הישנה, לְרַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה, בְּיוֹם אֵידוֹ של אותו גוי, הֲוָה יָתִיב רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ קַמֵּיהּ – באותו זמן ישב רבי שמעון בן לקיש לפני רבי יהודה נשיאה, אָמַר רבי יהודה, הֵיכִי אִיעָבִיד – כיצד אעשה, אִישְׁקְלֵיהּ – אם אטול ממנו מתנה זו, אָזֵיל מוֹדֵי קָמֵי – ילך ויודה על כל לפני עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, כיון שחשיבות היא עבורו שקיבלתי ממנו מתנה זו, לֹא אִישְׁקְלֵיהּ – ואם לא אטול ממנו את המתנה, הָוְיָא לֵיהּ אֵיבָה – יגרום הדבר לשנאה. אָמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, טוֹל ממנו את הדינר, וְהַשְׁלִיכוּ לַבּוֹר לְפָנָיו, וכיון שיראה שאבד הדינר, לא ילך ויודה. תמה על כך רבי יהודה נשיאה ואמר לו, אם אנהג כן כָּל שֶׁכֵּן דְּהָוְיָא לֵיהּ אֵיבָה – יגרום הדבר לשנאה, שיראה שאני משליך את מתנתו לבור. אָמַר לֵיהּ רבי שמעון בן לקיש, עשה זאת כִּלְאַחַר יָד, באופן שייראה הדבר כאילו נפל הדינר מעצמו, ללא כוונה.
גַּרְסִינָן – למדנו לקמן בְּפֶרֶק הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל (סד:), רַב יְהוּדָה, מְשַׁדַּר לֵיהּ קוּרְבְּנָא – היה שולח מתנה לְגוי ששמו אַבַּדְרַבָּן בְּיוֹם אֵידָם, אָמַר בביאור מעשיו, יָדַעְנָא בֵּיהּ – יודע אני בו דְּלֹא פָּלַח – שאינו עובד לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, ואין לחשוש שילך ויודה על כך לעבודה זרה. אָמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף, וְהָא תַּנְיָא – והרי כך שנינו בברייתא, אֵי זֶה הוּא גֵר תּוֹשָׁב, כָּל שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה חֲבֵרִים שֶׁלֹּא לַעֲבוֹד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וגוי זה לא קיבל על עצמו זאת באופן המועיל, ואם כן אינו נחשב כגר תושב. אָמַר לֵיהּ רב יהודה, כִּי תַּנְיָא הַהִיא – מה ששנינו בברייתא זו, שיש צורך שיקבל על עצמו בפני שלשה חברים שלא לעבוד עבודה זרה, היינו לענין זה שנהיה מצווים לְהַחְיוֹתוֹ, אבל לענין זה שיהא מותר לשאת ולתת עמו או לתת לו מתנה ביום אידם, די בכך שידוע לנו שאינו עובד עבודה זרה. ממשיכה הגמרא ומקשה, וְהָא אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, גֵר תּוֹשָׁב שֶׁעָבַר עָלָיו שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וְלֹא מָל, הֲרֵי הוּא כְּמִין שֶׁבְּעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, ומשמע שדינו כגוי לכל דבר. מתרצת הגמרא, הָתָם, כְּגוֹן שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו לָמוּל, וְלֹא מָל, ולכן דינו חמור יותר מסתם גוי שאינו עובד עבודה זרה.
כיון שהתבאר לעיל שאסור ליהודי לגרום לגוי לעבוד עבודה זרה, מבררת הגמרא את פרטי הדינים של איסור 'לפני עיור לא תתן מכשול': תַּנְיָא בברייתא, רַבִּי נָתַן אוֹמֵר, מִנַּיִן שֶׁלֹּא יוֹשִׁיט אָדָם כּוֹס יַיִן לְנָזִיר, וְלא יושיט אֵבֶר מִן הָחַי לִבְנֵי נֹחַ, שהדבר אסור עליהם, תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא יט יד) 'וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל'. ומוסיפה הגמרא תנאי בדבר, וְדַוְקָא דַּהֲוָה קָאֵי בִּתְרֵי עִיבְרֵי נַהֲרָא – דוקא אם המאכל והאדם המוכשל נמצאים משני צידי הנהר, דְּלֹא מָצֵי אִיהוּ שָׁקִיל לֵיהּ – באופן שאין אותו אדם יכול ליטול לבדו את הדבר האסור עליו, ובכך שהוא מושיטו לו גורם לו להכשל בכך. וְדַיְקָא נַמִּי – וכן מדוקדק גם מלשון הברייתא, דְּקָתְנִי בה 'לֹא יוֹשִׁיט', שמשמע מכך שהוא אינו יכול ליטול זאת לבדו, שְׁמַע מִינָּהּ – אכן ראיה היא זו מלשון הברייתא.
שנינו במשנה, 'אסור לְפּוֹרְעָן וְלִיפָּרַע מֵהֵן'. אומרת על כך הגמרא, מַתְנִיתִין – משנתנו, האוסרת לגבות מהם כל חוב שהוא, סוברת דְּלֹא כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, דְּתַנְיָא בברייתא, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר, רק מִלְוֶה בִּשְׁטָר – הלואה שיש לישראל שטר עליה, אֵין נִפְרָעִין מֵהֶם, כיון שיכול הוא לגבותה ממנו בכל זמן שירצה, על ידי השטר שבידו, אבל מִלְוֶה עַל פֶּה, נִפְרָעִים מֵהֶם – מותר לגבות מהם אפילו בימים אלו, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמַצִּיל את ממונו מִיָּדָם, שהרי אם לא יטול כעת מהגוי את ממונו, עשוי הוא לכפור בו בזמן אחר ולא לשלם לו, ולא יוכל הישראל להוציא ממנו את ממונו. אָמַר רַב הוּנָא, הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה.
