משנה ד: נוֹדוֹת הַגּוֹיִם וְקַנְקַנֵּיהֶן וְיַיִן שֶׁל יִשְׂרָאֵל כָּנוּס בָּהֶן, אֲסוּרִין וְאִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין אִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה. הַחַרְצַנִּים וְהַזָּגִין שֶׁל גּוֹיִם, אֲסוּרִין וִאִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לַחִין, אֲסוּרִין. יְבֵשִׁין, מֻתָּרִין. הַמֻּרְיָס וגְבִינוֹת בֵּית אֻנְיָקִי שֶׁל גּוֹיִם, אֲסוּרִין (וְאִסּוּרָן) אִסּוּר הֲנָאָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין אִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה:
משנה ד: נוֹדוֹת של עור של הַגּוֹיִם, וְקַנְקַנֵּיהֶן – וכן קנקני חרס של גויים, וְיַיִן שֶׁל יִשְׂרָאֵל כָּנוּס בָּהֶן, הרי יינות אלו אֲסוּרִין, וְאִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין אִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה, אלא אם היו אלו נודות וקנקנים חדשים, מותר להכניס בהם יין של ישראל מיד. ואם השתמש בהם הגוי והכניס בהם יין לקיום, צריך הישראל למלא אותם מים שישהו בהם שלשה ימים מעת לעת, ובכל יום מאותם שלשה ימים שופך את המים וממלא מים אחרים, ואחר כך רשאי למלא בהם יין. ואם עברו שנים עשר חודש שלא השתמש בהם הגוי, מותר לישראל למלא בהם יין מיד.
הַחַרְצַנִּים וְהַזָּגִין – קליפות הענבים וגרעיניהם, שֶׁל גּוֹיִם, אֲסוּרִין, וִאִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כשהם לַחִין, והיינו שנים עשר חודש לאחר קטיפתם מהעץ, אֲסוּרִין. וכשהם יְבֵשִׁין, והיינו לאחר שנים עשר חודש, מֻתָּרִין, ואפילו באכילה.
הַמֻּרְיָס – שומן של דגים, שהיתה דרכם לערב בויין, וגְבִינוֹת מקום ששמו בֵּית אֻנְיָקִי שֶׁל גּוֹיִם, שרוב העגלים שבאותו מקום היו קרבים לשם עבודה זרה אֲסוּרִין, וְאִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה, ואף על פי שרוב שאר הבהמות [מלבד העגלים] אינן קרבות לעבודה זרה, חוששים למיעוט של אותם עגלים [שהם מיעוט ביחס לכל הבהמות], והגבינות הבאות משם אסורות אפילו בהנאה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שני דברים אלו אֵין אִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה, ולגבי מוריס הטעם הוא כיון שאין היין ניתן בו לטעם טוב אלא כדי להעביר את הזוהמה, ולכן די בכך שנאסר באכילה ואינו נאסר בהנאה, ולגבי גבינות בית אוניקי הטעם הוא לפי שאין חוששים למיעוט, ורק לגבי אכילה החמירו לאוסרם.
