משנה ו: אֵלּו דְבָרִים שֶׁל גוֹיִם אֲסוּרִין וְאֵין אִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה, חָלָב שֶׁחֲלָבוֹ גּוֹי וְאֵין יִשְׂרָאֵל רוֹאֵהוּ, וְהַפַּת, וְהַשֶּׁמֶן שֶׁלָּהֶן. רַבִּי וּבֵית דִּינוֹ הִתִּירוּ בַשָּׁמֶן. וּשְׁלָקוֹת, וּכְבָשִׁין שֶׁדַּרְכָּן לָתֵת לְתוֹכָן יַיִן וָחֹמֶץ, וְטָרִית טְרוּפָה, וְצִיר שֶׁאֵין בָּהּ דָּגָה כִלְבִּית שׁוֹטֶטֶת בּוֹ, וְהַחִילָק, וְקֹרֶט שֶׁל חִלְתִּית, וּמֶלַח סַלְקוֹנְטִית, הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין וְאֵין אִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה:
משנה ו: מלבד יין נסך האסור מן התורה, ומלבד סתם יין של גויים האסור מדרבנן, אסרו חכמים מאכלים נוספים של גויים, כדי שלא יהא קירוב דעת בין היהודי לגוי, וכדי שלא יבואו להתחתן עמהם, אֵלּו דְבָרִים – דברי מאכל שֶׁל גוֹיִם אֲסוּרִין באכילה, וְאֵין אִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה, חָלָב בהמה טהורה שֶׁחֲלָבוֹ גּוֹי, וְאֵין יִשְׂרָאֵל רוֹאֵהוּ, וְהַפַּת, וְהַשֶּׁמֶן שֶׁלָּהֶן. רַבִּי וּבֵית דִּינוֹ ראו שלא התפשט איסורו של השמן ברוב ישראל, ולכן הִתִּירוּ בַשָּׁמֶן. וּשְׁלָקוֹת – כל דבר שבשלו אותו הגויים, ואפילו אם בישלוהו בכליו של הישראל ובפני הישראל, שאין חשש מאכלות אסורות, וּכְבָשִׁין שֶׁדַּרְכָּן לָתֵת לְתוֹכָן יַיִן וָחֹמֶץ, אסורים באכילה, אך לא אסרום בהנאה כיון שאין טעם היין ניכר בהם, וְטָרִית טְרוּפָה – מין דגים טהורים שכותשים אותם דק דק עד שאינם ניכרים כלל, וכשקונים אותם מהגויים אסורים הם באכילה מחשש שהתערב בהם דג טמא, וְצִיר שֶׁאֵין בָּהּ דָּגָה כִלְבִּית שׁוֹטֶטֶת בּוֹ – ציר של דגים שאין בו דג קטן הנקרא 'כלבית', שדרכו לגדול בציר של דגים טהורים, ואם אינו נמצא שם זו ראיה שזהו ציר של דגים טמאים, וְהַחִילָק – מין דגים קטנים טהורים, שאין להם סנפיר וקשקשת ועתיד לגדול להם לאחר זמן, ובאמת מותרים הם באכילה, אבל דגים טמאים קטנים הדומים להם מתערבים עמהם, ואינם ניכרים אפילו כשהם שלמים, וְקֹרֶט שֶׁל חִלְתִּית – מין ירק חריף ששמו חלתית, וחותכים אותו הגויים לחתיכות קטנות בסכין של איסור, וכיון שהוא חריף ממתיק הוא את טעם שמנונית האיסור הבלוע בסכין, ונאסרת החלתית, וּמֶלַח סַלְקוֹנְטִית – מין מלח שכל גדולי רומי רגילים לאכול אותו, ורגילים למשוח אותו בחלב חזיר ובשומן דגים טמאים, הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין באכילה, וְאֵין אִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה.
