מסכת עבודה זרה, פרק ב, משניות ב-ג

משנה ב: מִתְרַפְּאִין מֵהֶן רִפּוּי מָמוֹן, אֲבָל לֹא רִפּוּי נְפָשׁוֹת. וְאֵין מִסְתַּפְּרִין מֵהֶן בְּכָל מָקוֹם, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים מֻתָּר, אֲבָל לֹא בֵינוֹ לְבֵינוֹ:
משנה ב: מִתְרַפְּאִין מֵהֶן רִפּוּי מָמוֹן – מותר ליהודי להניח לגוי לרפא את בהמתו או את עבדיו הגויים, אֲבָל לֹא רִפּוּי נְפָשׁוֹת – אסור ליהודי להתרפא בעצמו מהגוי, מחשש שיהרגנו, אך אם אמר לו הגוי את הרפואה בעל פה, וכגון שאמר לו שתרופה מסוימת טובה עבורו, מותר לשמוע לעצתו ולהתרפא על פי דבריו, כיון שיודע הגוי שהיהודי יכול לברר את דבריו, ובודאי לא יתן לו עצה רעה הניתנת לבירור. וְאֵין מִסְתַּפְּרִין מֵהֶן בְּכָל מָקוֹם – בשום מקום, מחשש שיהרגנו בתער שבידו, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים מֻתָּר, כיון שאין חשש שיהרגנו שם, אֲבָל לֹא בֵינוֹ לְבֵינוֹ, ואפילו שמצויים שם קצת בני אדם [שאם לא כן בין כך אסור להתייחד עם הגוי].
משנה ג: אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁל גּוֹיִם אֲסוּרִין וְאִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה, הַיַּיִן, וְהַחֹמֶץ שֶׁל גּוֹיִם שֶׁהָיָה מִתְּחִלָּתוֹ יַיִן, וְחֶרֶס הַדְרִיָּנִי, וְעוֹרוֹת לְבוּבִין. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בִזְמַן שֶׁהַקֶּרַע שֶׁלּוֹ עָגוֹל, אָסוּר. מָשׁוּךְ, מֻתָּר. בָּשָׂר הַנִּכְנָס לַעֲבוֹדָה זָרָה, מֻתָּר. וְהַיּוֹצֵא, אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְזִבְחֵי מֵתִים, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. הַהוֹלְכִין לַתַּרְפּוּת, אָסוּר לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמָּהֶם. וְהַבָּאִין, מֻתָּרִין:
משנה ג: המשניות הבאות עוסקות בדיני מאכלים ומשקאות של גויים האסורים באכילה ובשתיה: אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁל גּוֹיִם אֲסוּרִין, וְאִסּוּרָן אינו רק איסור אכילה אלא גם אִסּוּר הֲנָאָה, הַיַּיִן, ואף על פי שלא ידוע שניסכו הגוי לשם עבודה זרה [שאז היה איסורו איסור תורה] גזרו חכמים על כל יין של גוי שיהא אסור בין בשתיה ובין בהנאה, וְהַחֹמֶץ שֶׁל גּוֹיִם שֶׁהָיָה מִתְּחִלָּתוֹ יַיִן – יין של גוי שהחמיץ, כיון שנאסר בעודו יין, ונשאר באיסורו גם לאחר שהחמיץ [למעט יין שהיה של ישראל והחמיץ ברשות הישראל, ומכרו לגוי כשהוא חומץ, שאינו נאסר בהנאה], וְחֶרֶס הַדְרִיָּנִי – חרס העשוי כדרך שהיו עושים בצבאו של אדריינוס קיסר, כשהיו יוצאים לדרך רחוקה היו עושים חרסים מטיט שנילוש ביין, ולוקחים אותם כחתיכות חרס, וכשהיו רוצים לשתותם לאחר זמן היו נותנים את החרסים במים, והיה הטיט נמס ושוקע, והיין נשאר כשהוא מעורב במים, וְעוֹרוֹת לְבוּבִין – העור שכנגד הלב של הבהמה, שניכר שנחתך העור בחיי הבהמה כנגד הלב, שהיתה דרכם לעשות כן ולהוציא את הלב מגוף הבהמה בעודה חיה, לשם עבודה זרה, ומחמת כן נאסרת כל הבהמה בהנאה, ואף עורה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, יש חילוק בדבר, בִזְמַן שֶׁהַקֶּרַע שֶׁלּוֹ – הקרע שכנגד הלב עָגוֹל, אָסוּר, כיון שכך היתה דרכם לעשות לשם עבודה זרה, אבל אם היה הקרע מָשׁוּךְ, מֻתָּר, שאין עושים לעבודה זרה אלא עגול. בָּשָׂר הַנִּכְנָס – העומד להכנס לְבית עֲבוֹדָה זָרָה, ונטלו הישראל קודם שנכנס לבית העבודה זרה, מֻתָּר בהנאה, ואף שהכינו אותו לשם עבודה זרה, כיון שאין 'הזמנה' אוסרת בעבודה זרה. וְבשר הַיּוֹצֵא מבית עבודה זרה, לאחר שהקריבוהו לשם עבודה זרה [אף שלא שחטוהו לשם עבודה זרה], אָסוּר בהנאה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְזִבְחֵי מֵתִים, ככל תקרובת עבודה זרה, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. הַהוֹלְכִין לַתַּרְפּוּת – למקום מלוכלך ומבוזה, וזהו כינוי לבית עבודה זרה, אָסוּר לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמָּהֶם, מחשש שילך להודות לעבודה זרה כשיקנה או ימכור דבר יפה, וְהַבָּאִין מבית עבודה זרה, מֻתָּרִין – מותר למכור או לקנות מהם, ואין חוששים שיחזרו להודות לעבודה זרה.