סָבַר רַב יוֹסֵף לְמֵימַר, אוֹנוּקֵי בְּשָׂכָר שָׂרֵי – מותר לבת ישראל להניק בנה של גויה תמורת שכר, מִשּׁוּם אֵיבָה. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לרב יוסף, יָכְלָה לְמֵימַר לָהּ לגויה טעם לכך שאינה רוצה להניק, אִי – אם הישראלית פְּנוּיָה הִיא, תאמר לה בָּעֵינָא לְאִינְסוּבֵי – רצוני להינשא לאיש, וכל זמן שאני מניקה גופי חלש ולא אוכל להינשא. אִי אֵשֶׁת אִישׁ הִיא, תאמר לה לֹא מִיזְדַהַמְנָא בְּאַפֵּי גַבְרָאִי – איני רוצה להיראות כמלוכלכת בעיני בעלי, ועל ידי ההנקה מצוי שמתלכלכת האשה מהחלב או מהתינוק.
סָבַר רַב יוֹסֵף לְמֵימַר, הָא דְּתַנְיָא בברייתא, הַכּוּתִים, וְהָרוֹעִים בְּהֵמָה דַּקָּה אפילו מישראל, לֹא מַעֲלִין אותם מהבור אם נפלו לשם מעצמם, וְלֹא מוֹרִידִין אותם בידים [כלומר, אין הורגים אותם בידים, אך אין מצילים אותן מן הסכנה], אַסוּקֵי בְּשָׂכָר שָׂרֵי – מותר להעלותם תמורת שכר, מִשּׁוּם אֵיבָה. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי, יָכִיל לְמֵימַר לֵיהּ – יכול הישראל לומר לו, קָאֵי בְּרִי אַאִיגְרָא – בני נמצא על הגג, ואם לא אורידנו משם הוא עשוי למות, ונח לי להפסיד את השכר כדי להצילו. אִי נַמִּי – עוד יכול הוא לומר לו, נְקִיטָא לִי זִימְנָא לִבִּי דּוֹאַר – השלטון קבע לי עתה זמן לבוא לפניו, ואם לא אבוא עתה, אפסיד.
תָּנֵי רַבִּי אַבָּהוּ קַמֵּיהּ [-לפניו] דְּרַבִּי יוֹחָנָן, הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, וְהָרוֹעִים בְּהֵמָה דַּקָּה אפילו מישראל, כיון שהם מרעים בהמותיהם בשדות זרים ורגילים בעבירה זו בתמידות, לֹא מַעֲלִין אותם מהבור להצילם, וְלֹא מוֹרִידִין אותם לבור לסבב את הריגתם בידים, אֲבָל הַמִּינִים – כמרים לעבודה זרה, בין גויים בין יהודים, וְהַמּוּמָרִים – אפילו מומר לעבירה אחת, וְהַמְּסוּרוֹת – המוסרים נפשות או ממון של ישראל ליד גויים, וְהָאֶפִּיקוֹרוֹסִין – מבזים תלמידי חכמים, מוֹרִידִין אותם בידים לסבב הריגתם, אֲבָל לֹא מַעֲלִין אותם להצילם ממיתה [ולהלן יבואר מה החידוש בכך ש'לא מעלין' לאחר שכבר התבאר שאפילו 'מורידין'].
אָמַר לֵיהּ רבי יוחנן לרבי אבהו, והרי אֲנִי שׁוֹנֶה שיש לדרוש מהפסוק (דברים כב ג) 'לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ' שבא הכתוב לְרַבּוֹת אֶת הַמּוּמָר, שיש להשיב לו אבידה, וְאַתְּ אָמַרְתָּ מוֹרִידִין, והרי אם חסה התורה על ממונו של המומר, כל שכן שתחוס על נפשו, שלא להורגו. השיב לו רבי אבהו, סַמֵּי מִכָּאן – אכן יש למחוק ולהסיר מכאן את ה'מוּמַר', שאינו בכלל אלו שמותר לסבב הריגתם. תמהה הגמרא, וְלִישַׁנֵי לֵיהּ – והרי היה רבי אבהו יכול לתרץ ולומר לו, כָּאן – הפסוק שבא ללמד שיש מצוות השבת אבידה במומר, עוסק בְּמוּמָר אוֹכֵל נְבֵילוֹת לְתֵיאָבוֹן, והיינו כשאינו מוצא בשר אחר לאכול, הרי הוא אוכל בשר נבילה, אך אם יש לו גם בשר כשר אוכל הוא את הבשר הכשר, ומומר כזה ציותה התורה להשיב אבידתו, ואילו כָּאן – בדברי רבי אבהו, שמותר לסבב את הריגתו של המומר, מדובר בְּמוּמָר אוֹכֵל נְבֵילוֹת לְהַכְעִיס, שאפילו אם יש לו בשר כשר, אוכל הוא את בשר הנבילה. מתרצת הגמרא, קָסָבַר רבי אבהו, שמומר כזה האוֹכֵל נְבֵלוֹת לְהַכְעִיס, מִין הֱוֵי – הרי הוא בכלל 'מין' שכבר הוזכר קודם לכן שהוא בכלל אלו ש'מורידים ולא מעלים'.
וְשַׁמְעִינָן מֵהָא – ויש ללמוד מדברי הגמרא כאן, דִלְדִבְרֵי הַכֹּל מוּמָר אוֹכֵל נְבֵלוֹת לְהַכְעִיס, לֹא קָרֵינַן בֵּיהּ – לא נאמר עליו הפסוק 'לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ', ואין מצוה להשיב את אבידתו.
אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, מוּמָר, פְּלִיגֵי בָּהּ – נחלקו בדינו רַב אָחָא וְרָבִינָא, חַד מהם אָמַר, אם הוא מומר לאכול נבילות לְתֵיאָבוֹן, הרי הוא מכונה מוּמָר, ואם הוא אוכל נבילות לְהַכְעִיס, הרי הוא מִין. וְחַד אָמַר, אֲפִילוּ אם הוא אוכל נבילות לְהַכְעִיס אינו נחשב מין אלא מוּמָר, וּלפי שיטתו אֵי זֶה הוּא 'מִין', זֶה הָעוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים.
אָמַר מַר בברייתא לגבי המינים והמוסרים והאפיקורסים, 'מוֹרִידִין אֲבָל לֹא מַעֲלִין'. תמהה הגמרא, הַשְׁתָּא אֲחוֹתִי מַחְתִּינָן – הרי התבאר עתה שמותר אפילו להורידו בידים ולסבב הריגתו, אַסוּקֵי מִיבַּעְיָא – וכי יעלה על הדעת שאם נפל מעצמו יעלו אותו, שהוצרכה הברייתא להשמיענו שאין מעלים אותו. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר חֲמָא, אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, לֹא נִצְרְכָה – לא הוצרכה הברייתא להשמיענו דין זה, אֶלָּא לענין זה שֶׁאִם הָיְתָה לוֹ מַעְלָה [-מדרגה] בַּבּוֹר שיכול הוא לעלות בה, שמְגָּרְרָה – משוה את האדמה באופן שלא יוכל לעלות משם, וְנָקֵיט לֵיהּ עִילָּא – ואומר לו טעם למעשיו, שעושה כן דְּלֹא תֵּיחוּת חַיָּה עִילוּיֵהּ – כדי שלא תוכל חיה לרדת אליו לבור ולהזיקו. רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרֵי תַּרְוַיְיהוּ – אמרו שניהם תירוץ זה, לֹא נִצְרְכָה הברייתא להשמיענו דין זה, אֶלָּא שֶׁאִם הָיְתָה אֶבֶן עַל פִּי (הבאר) [הַבּוֹר], מְכַסָּהּ – מכסה הוא את הבור באותה אבן, וְנָקֵיט לֵיהּ עִילָּא – ואומר לו טעם למעשיו, בָּעֵינָא לַעֲבוּרֵי חֵיוַתָאִי – רצוני להעביר את בעלי החיים שלי באותו מקום, וכדי שלא יפלו לבור אני מניח אבן על פי הבור. רָבִינָא אָמַר, לֹא נִצְרְכָה הברייתא להשמיענו דין זה, אֶלָּא שֶׁאִם הָיָה סוּלָּם בַּבּוֹר, מְסַלְּקוֹ משם כדי שלא יוכל לעלות, וְנָקֵיט לֵיהּ עִילָּא – ואומר לו טעם למעשיו, בָּעֵינָא לַאֲחוֹתִי בְּרִי מֵאִיגְּרָא – רצוני להוריד את בני מהגג, ולשם כך אני זקוק לסולם [ואף שעדיין קשה, אם מורידים אותו בידים להורגו, ודאי שמותר למנוע את הצלתו, וצריך לומר שכוונת הברייתא היא ש'מורידים' אם ידינו תקיפה ויכולים לעשות כן בגלוי, ו'לא מעלים' אם אין ידינו תקיפה, שאז מסבבים הריגתו בדרכים מעין אלו (ר"ן)].
