הגמרא מבארת עתה כיצד ניתן להפקיד ביד גוי או לשלוח דברים לישראל על ידי שליח גוי, יש שדי להם בחותם אחד, ויש דברים שצריכים שני חותמות: אָמַר רַב, דברים אלו שסימנם חבי"ת, אָסוּר לשולחם על ידי גוי כשהם חתומים רק בְּחוֹתָם אֶחָד, אלא יש צורך בשני חותמות, ואלו הם, חֲתִיכַת דָּג שֶּׁאֵין בָּהּ סִימָן, ויכול הגוי להחליפה באחרת בלא שיהא הדבר ניכר [אך אם היא חתוכה בצורה מסוימת הניכרת, אין הגוי יכול להחליפה בלא שיהא הדבר ניכר, ומותר לשולחה אפילו ללא חותם אחד], וּבָשָׂר שאין בו סימן, וְיַיִן, וּתְכֵלֶת לציצית, אֲסוּרִין בְּחוֹתָם אֶחָד, אלא צריך שני חותמות [והיינו כיון שאיסורם של דברים אלו הוא מחשש שהם עצמם אסורים, שמא הוחלפו בבשר ודג טמאים, שמא זהו יין נסך, ושמא אין זו תכלת אלא צבע דומה]. אבל דברים אלו שסימנם חחמפ"ג, [כיון שאיסורם הוא רק מחשש תערובת איסור], מוּתָּרִין אף בְּחוֹתָם אֶחָד, ואלו הם, חִלְתִּית – מין ירק חריף [שאם חתך אותו הגוי בסכין של איסור, החריפות ממתקת את טעם האיסור הבלוע בסכין, והירק נאסר], חָלָב, שיתכן שהוא חלב טמא, מוּרְיָיס – שומן של דגים, פַּת, גְּבִינָה, מוּתָּרִין בְּחוֹתָם אֶחָד.
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אֵין לוֹקְחִין דברים אלו שסימנם ימ"ח מח"ג בְּסוּרְיָא, אֶלָּא מִן הַמּוּמְחֶה – ממי שהוחזק בכשרות, ואלו הם, לֹא יַיִן, וְלֹא מוּרְיָיס, וְלֹא חֲתִיכַת דָּג שֶּׁאֵין בָּהּ סִימָן, אֶלָּא מִן הַמּוּמְחֶה. וְלֹא מֶלַח סַלְקוֹנְדְרִית [שמעורב בו שומן דגים טמאים], אֶלָּא מִן הַמּוּמְחֶה, וְכֵן חִלְתִּית, וְכֵן גְּבִינָה, כיון שהחנונים שבסוריא היו חשודים לקנות דברים אלו מעובדי כוכבים, ולמוכרם לישראל, ולא חששו לאיסור 'לפני עיור לא תתן מכשול'. וְכוּלָּן – כל הדברים הללו, הגם שאסור לקנותם מישראל שאינו מוחזק בכשרות, מכל מקום אִם נִתְאֲרֵחַ אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת, הגם שאינו מוחזק בכשרות, והגיש לו מאכלים אלו, מֻתָּר לאוכלם, כיון שאינם חשודים לאכול בעצמם דברים אסורים [אלא חשודים רק למוכרם לאחרים]. ודין זה שבברייתא מְסַיֵיעַ לֵיהּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, שִׁיגֵּר [-שלח] לוֹ בַּעַל הַבַּיִת מאכלים אלו לְבֵיתוֹ, מֻתָּר לאוכלם, מַאי טַעֲמָא – ומהו טעם ההיתר, לפי שבַּעַל הַבַּיִת לֹא שָׁבִיק הֶתֵּירָא וְאָכִיל אִיסּוּרָא – אינו מניח מאכל של היתר ואוכל מאכל של איסור, וְכִי מְשַׁדַּר לֵיהּ – וכאשר הוא שולח מאכלים לחבירו, מִמַּאי דְּאָכֵיל מְשַׁדַּר לֵיהּ – הרי הוא שולח לו ממאכלים שהוא עצמו אוכל, ואין לחשוש בהם למאכלות אסורות.
שנינו במשנה ובברייתא בכלל מאכלי עובדי כוכבים האסורים 'מֶלַח סַלְקוֹנְדְרִית'. מבררת הגמרא, מַאי מֶלַח סַלְקוֹנְדְרִית, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, זהו מֶלַח שֶׁכָּל סַלְקוֹנְדְרֵי – חשובי העיר רוֹמִי אוֹכְלִין אוֹתוֹ, ואיסורו הוא כיון שהם מערבים בו שומן דגים טמאים להפיג את חריפותו.
משנה
וְאֵלּוּ מאכלים של גויים המֻתָּרִין אפילו בַּאֲכִילָה, חָלָב בהמה טהורה שֶׁחֲלָבוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְיִשְׂרָאֵל רוֹאֵהוּ [ובגמרא יבואר מה החידוש בדין זה], וְהַדְּבָשׁ, גם אם בישלו אותו, כיון שניתן לאוכלו גם כשהוא חי, וְהַדַּבְרָבַנִיּוֹת – חלות דבש, אַף עַל פִּי שֶׁמְּנַטְפוֹת משקין, אין חוששים שמא עירב בהם יין נסך, כיון שהיין מקלקל את הדבש, ולכן גם אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם הֶכְשֵׁר מַשְׁקֶה – אין הדבש הנוטף מהם מכשירם לקבל טומאה [שהרי אין מאכל מקבל טומאה עד שיגע בו משקה. ואף על פי שדבש דבורים הוא אחד משבעה משקים שמכשירים לקבל טומאה, זהו רק באופן שרצונו בכך שיצא המשקה, וכגון שמרסק את חלות הדבש, אבל אם אין רצונו בכך, וכגון כאן, אין הדבש מכשיר את החלות לקבל טומאה]. וְהַכְבָשִׁים שֶׁאֵין דַּרְכָּן לָתֵת בָּהֶן יַיִן וְחוֹמֵץ, וְטָרִית שֶׁאֵינָהּ טְרוּפָה – דג טהור שאינו כתוש, אף שהוא חתוך, ובגמרא יבואר באיזה אופן הותר, וְצִיר שֶׁיֶּשׁ בָּהּ דָּגָה – ציר של דגים שיש בו דג קטן ששמו כלבית, וזו הוכחה שזהו ציר של דגים טהורים, שמצוי בו מין דג זה, וְעָלֶה שלם שֶׁל חִלְתִּית, שכיון שלא חתכוהו בסכין של איסור, אינו נאסר, ואף על פי שיש שם חלקים שנחתכו מעצמם ודבוקים עדיין בעלים, אין חוששים שהתערבו בהם חתיכות שנחתכו בסכין של איסור, וְזֵיתֵי גְּלֻסְקָא מְגוּלְגָּלִים – זיתים הכבושים בכלי עגול, ומתחממים שם עד שמתנפחים ומתרככים כגלוסקאות [-עוגות קטנות], ואין חוששים שמא זילף עליהם הגוי יין. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, הַשְּׁלָחִין – אותם זיתים שהתרככו כל כך עד שהגרעינים משתלחים מהם מאליהם, אֲסוּרִין, כיון שאנו חוששים שמא מחמת שזילף עליהם הגוי יין התרככו כל כך. הַחֲגָבִים הַבָּאִין מִן הַסְּלוּלָה – מתוך הסל של החנוני, אֲסוּרִין, כיון שדרך החנוני לזלף עליהם יין. והחגבים הבאים מִן הַהֶפְתֵּק – מהחבית שכונסים אותם כשאוספים אותם, ושם אין דרך לזלף עליהם יין, מֻתָּרִין. וְכֵן בַּתְּרוּמָה – וכן כהן החשוד למכור תרומה בחזקת חולין, כל מה שנמצא לפניו בשעה שהוא מוכר, אסור, שמא תרומה היא זו, אבל מה שיש לו באוצר, מותר, כיון שהוא פוחד לערב שם תרומה, שמא ישמעו על כך החכמים ויפקירו את כל מה שיש לו באוצר.
