משנה
כָּל הַצְּלָמִים, אֲסוּרִין בהנאה כדין עבודה זרה, מִפְּנֵי שֶׁהֵן נֶעֱבָדִין פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה, כלומר, היו עובדי העבודה זרה עושים את הצלם כנגד מקום מסוים במערכת השמש, ובאותו היום שהשמש נמצאת במקום מסוים זה, היו עובדים לאותו הצלם ומתפללים אליו, ואף שיש צורות רבות שאינן עשויות כלל לשם עבודה זרה, כולן אסורות, דִבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, כיון שהוא חושש גם למיעוט. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא כָל שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מַקֵּל, אוֹ צִפּוֹר, אוֹ כַדּוּר, שזהו סימן חשיבות [ובמקל כוונתם לרמוז שרודה בכל העולם במקלו, ובצפור כוונתם לרמוז שכל העולם תחתיו כצפור שהיא עפה למעלה מהכל, וכדור מרמז על כדור העולם, שהם מאמינים שהוא בידו], וכן אם יש בידו חרב, עטרה או טבעת, זהו סימן לכך שכוונתם להחשיבו כעבודה זרה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כָּל שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ כָּל דָּבָר, ואפילו אבן או קיסם, נחשב הוא לעבודה זרה.
גמרא
אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, משנתנו, בה נחלקו רבי מאיר וחכמים באילו צלמים אנו חוששים שנעשו לשם עבודה זרה, בְּאֲנְדַרְטִי שֶׁל מְלָכִים שָׁנִינוּ – מדובר באנדרטה שנעשתה לזכרו של מלך לאחר מותו, שאינה עשויה לשם עבודה זרה, אך מתוך חביבותה יש מיעוט בני אדם העובדים אותה כעבודה זרה, ורבי מאיר חושש למיעוט זה ואוסר את הצלם, וחכמים אינם חוששים למיעוט.
מביאה הגמרא ביאור אחר במשנתנו, אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, משנתנו עוסקת בִּצלמים העוֹמְדִין עַל פֶּתַח המְדִינָה, שלדעת רבי מאיר תמיד הצלמים אסורים, ולדעת חכמים רק אם יש בידם מקל או צפור או כדור.
אָמַר רַבָּה, מַחְלוֹקֶת זו שבמשנתנו, שלדעת חכמים צלם שאין בידו מקל או צפור או כדור אינו נחשב לעבודה זרה, היינו בְּשֶׁל כְּרַכִּים – ערים גדולות, דרכם להעמיד צלמים גם לשם נוי, ושלא לשם עבודה זרה, אֲבָל בְּשֶׁל כְּפָרִים, דִּבְרֵי הַכֹּל אֲסוּרִין, כיון דְאין דרכם להעמיד צלמים לנוי, אלא ודאי לִפְלְחִינְהוּ עַבְדֵי לְהוּ – נעשו כדי לעובדם.
משנה
הַמּוֹצֵא שִׁבְרֵי צְלָמִים, הרי יש כאן ספק ספיקא, שמא אפילו כשהיו שלמים לא עבדום כלל, וגם אם עבדום, שמא ביטלו אותם בשבירתם, ולכן הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִים. מָצָא תַבְנִית יָד שלמה, אוֹ תַבְנִית רֶגֶל שלמה, אין זה נחשב שברי צלמים, אלא הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין, מִפְּנֵי שֶׁכַּיּוֹצֵא בָהֶן נֶעֱבָד – כיון שדרכם לעשות תבנית יד או תבנית רגל בפני עצמה ולעובדה, והרי זה צלם שלם, האסור.
גמרא
אָמַר שְׁמוּאֵל, אף שמשנתנו נקטה אופן שמצא שברי צלמים, שיש בהם שתי ספיקות, אין הדין דוקא בהם, אלא אֲפִילוּ אם מצא שִׁבְרֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, שאין ספק שמא לא נעבדו, מכל מקום מוּתָּרִין, כיון שנשברו והתבטלו. וְהַאי דְּקָתָנֵי בסיפא שאם מָצָא תַּבְנִית יָד אוֹ תַּבְנִית רֶגֶל הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין, היינו בְּעוֹמְדִין עַל בְּסִּיסָן – בסיס מיוחד שנעשה עבורם, שֶׁהֵן כְּמִי שֶׁנַּעֲשׂוּ מִתְּחִלָּה לְכָךְ, שיעבדו את תבנית היד או הרגל בפני עצמה, וְלֹא כְּמִי שֶׁנִּשְׁבְּרוּ מצלם שלם.
אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁנִּשְׁבְּרָה מֶאֵילֵיהָ, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אֲסוּרָה, ורק אם עובד כוכבים שברה בכוונה הרי ביטלה בכך. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר, אף אם נשברה מאליה, מוּתֶּרֶת, כיון שהעובד כוכבים רואה שנשברה ולא יכלה להגן אפילו על עצמה, מבין שאינה יכולה להגן עליו, ומבטלה. וְקַיְימָא לֵיהּ להלכה כְּרַבִּי יוֹחָנָן.
אֶפְרוֹחִין שֶׁקִּנְּנוּ בַּעֲצֵי אֲשֵׁרָה, וְהגיעו לגיל שאֵינָן צְרִיכִין לְאִמָּן, מוּתָּרִים, כיון שאין בכך כל הנאה מעצי אשירה. אֲבָל בֵּיצִים, אוֹ אֶפְרוֹחִים שֶּׁצְּרִיכִין לְאִמָּן, אֲסוּרִין, כיון שכל זמן שהם צריכים לאמן, צריכים הם לאילן שהיא נמצאת בו, וגזרו חכמים איסור באפרוחים או הביצים הללו, מחשש שיבוא ליהנות גם מהאילן של האשירה.
משנה
הַמּוֹצֵא כֵלִים, וַעֲלֵיהֶן מצוירת צוּרַת חַמָּה כפי שדרך עובדי אלילים לציירה, והיינו צורת מלך יושב בעגלה, וְצוּרַת לְבָנָה, כפי שדרכם לציירה [אך אין הכוונה לצורת עיגול או לצורת חרמש, שאף שאסור לעשותם, ככל צבא השמים, אין בהם איסור הנאה], וְצוּרַת דְּרָקוֹן – צורת נחש שיש לו קשקשים כדג, הרי אלו אסורים בהנאה, ולכן יוֹלִיכֵם לְיָם הַמֶּלַח. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אותן צורות שעַל הכלים הַמְכוּבָּדִין, או כלים בינוניים, שאינם מכובדים ואינם מבוזים, אֲסוּרִין. וְצורות שעַל הכלים הַמְבֻזִּין, כגון קדרות וכדומה, מוּתָּרִים, כיון שאינם נעשים לשם עבודה זרה.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שׁוֹחֵק – מפורר את אותן צורות אסורות וְזוֹרֶה את הפירורים לָרוּחַ, אוֹ שוחק אותם ומַטִיל את הפירורים לַיָּם [ואם מוליכם לים המלח, אינו צריך שחיקה]. אָמְרוּ לוֹ חכמים, אַף הוּא נַעֲשָׂה זֶבֶל – אם זורה את הפירורים לרוח, נעשים אותם פירורים זבל המשביח את השדות, וְהדבר אסור, דכְתִיב (דברים יג יח) 'וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם'.
