שנינו במשנה, 'רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אם צורות אלו חקוקות עַל הַמְכוּבָּדִין, אֲסוּרִין. וְעַל הַמְּבוּזִּין, מוּתָּרִין'. מבררת הגמרא, אֵלּוּ הֵן 'מְכוּבָּדִין', וְאֵלּוּ הֵן 'מְבוּזִּין', ומביאה בזה מחלוקת, אָמַר רַב, מְכוּבָּדִין, אלו צורות החקוקות בכלים לְמַעְלָה מִן הַמַּיִם – בשפה העליונה של הכלים, ואילו 'מְבוּזִּין' היינו צורות החקוקות לְמַטָּה מִן הַמַּיִם, בדפנות או בתחתית הכלי. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, אֵלּוּ וָאֵלּוּ מְבוּזִּין, כיון שאין אלו כלים שיש בהם חשיבות, אֶלָּא אֵלּוּ הֵן 'מְכוּבָּדִים', אותם שֶׁחקוקים עַל הַשֵּׁירִים – צמידים, וְעַל הַנְּזָמִים, וְשֶׁעַל הַטַּבָּעוֹת, שדרכם להיעשות לשם עבודה זרה. תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל – שנינו בברייתא כדברי שמואל, מְכוּבָּדִין אלו שֶׁעַל הַשֵּׁירִים וְשֶׁעַל הַנְּזָמִים וְשֶׁעַל הַטַּבָּעוֹת, 'מְבוּזִּין' אלו שֶׁעַל הַיּוֹרוֹת [-קדירות], וְעַל הַקוּמְקֻמוּסִין – סירים קטנים של מתכת, וְעַל מְחָמֵי חַמִּין – כלים המשמשים לחימום מים, וְעַל הַסְּפָלִין, וְעַל הַסְּדִינִין, וְעַל הַמַּטְבְּעוֹת.
משנה
שָׁאַל פְּרוֹקְלוֹס בֶּן פְּלוֹסְפוֹס אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּעַכּוֹ, בזמן שֶׁהָיָה רבן גמליאל רוֹחֵץ בַּמֶּרְחָץ שֶׁל אַפְרוֹדִיטִי – צורה המיוחדת לעבודת כוכב נוגה, אָמַר לוֹ, הרי כָּתוּב בְּתוֹרַתְכֶם (דברים יג יח) 'וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם', ואם כן מִפְּנֵי מָה אַתָּה רוֹחֵץ בַּמֶּרְחָץ שֶׁל אַפְרוֹדִיטִי, אָמַר לוֹ רבן גמליאל, אֵין מְשִׁיבִין דבר תורה בַּמֶּרְחָץ. וכְשֶׁיָּצָא לחוץ, אָמַר לוֹ תשובה לשאלתו, אֲנִי לֹא בָאתִי בִגְבוּלָהּ של העבודה זרה, אלא הִיא בָּאָה בִּגְבוּלִי, כיון שתחילה היה שם מרחץ, ואחר כך עשו שם את אותה צורה, ואין המרחץ נאסר מחמתה. וְעוֹד השיב לו, אֵין אוֹמְרִים נַעֲשָׂה מֶרְחָץ נוֹי לְאַפְרוֹדִיטִי, שהרי אין המרחץ דבר של נוי המקשט את אותה עבודה זרה, אֶלָּא אומרים בהיפך, נַעֲשָׂה אַפְרוֹדִיטִי נוֹי לַמֶּרְחָץ, נמצא שהמרחץ הוא העיקר, ואותה צורה היא הטפל, ולכן אינה אוסרת את המרחץ [וכמו שהתבאר לעיל שצורות עבודה זרה הנעשות על כלים מבוזים, אינן אסורות].
דָּבָר אַחֵר, הרי אפילו אִם היו נוֹתְנִין לְךָ כָּל מָמוֹן שֶׁבָּעוֹלָם, אִי אַתָּה נִכְנָס לְבֵית עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁלְּךָ עָרוֹם וּבַעַל קֶרִי וּמַשְׁתִּין בְּפָנֶיהָ, וְזוֹ עוֹמֶדֶת עַל הַבִּיב המקלח את מי השופכין של המרחץ, וְכָל הָעָם מַשְׁתִּינִין לְפָנֶיהָ, ובאופן זה ניכר שלא הונחה שם לשם עבודה זרה אלא לשם נוי, והרי לֹא נֶאֱמַר בתורה האיסור אֶלָּא ב'אֱלֹהֵיהֶם', והיינו אֶת שֶׁנָּהֲגוּ בּוֹ מִשּׁוּם אֱלוֹהַּ, אָסוּר, וְאילו מי שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בּוֹ מִשּׁוּם אֱלוֹהַּ, כמו צורה זו העומדת במקום בזוי, מֻתָּר.
גמרא
שנינו במשנה, 'אמר לו אין משיבין במרחץ', ומשמע שענה לו כך במרחץ עצמו, תמהה על כך הגמרא, וְהֵיכִי עָבֵיד הָכִי – כיצד עשה כן רבן גמליאל, וְהָא אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, בְּכָל מָקוֹם מֻתָּר לְהַרְהֵר בדברי תורה, חוּץ מִבֵּית הַמֶּרְחָץ וּמִבֵּית הַכִּסֵּא, ואף לומר 'אין משיבין במרחץ' זהו דבר תורה שאסור להרהר בו במרחץ, וכל שכן שאין לאומרו. וְכִי תֵּימָא – ואם תרצה לתרץ ולומר שבִּלְשׁוֹן חוֹל קָאָמַר לֵיהּ, וְהָא אָמַר אַבַּיֵּי, דְּבָרִים שֶׁל חוֹל מֻתָּר לְאָמְרָם בבית המרחץ בִּלְשׁוֹן הקֹדֶשׁ, וּדְבָרִים שֶׁל קֹדֶשׁ אָסוּר לְאָמְרָם אפילו בִּלְשׁוֹן חוֹל. מתרצת הגמרא, תַּנָּא – כך שנינו בביאור משנה זו, כְּשֶׁיָּצָא מהחדר הפנימי של המרחץ, שבו כולם עומדים ללא בגדים, ונכנס לחדר האמצעי, שבו חלק מהאנשים לבושים, ושם מותר להרהר בדברי תורה, אך אסור לדבר בטעמי ההלכה, אָמַר לוֹ בקצרה רק 'אֵין מְשִׁיבִין בַּמֶּרְחָץ', וכשיצא משם לחדר החצוני, ששם כולם לבושים, אמר לו את הטעמים שהוזכרו במשנה.
משנה
משנה ה: עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים הָעוֹבְדִים אֶת הֶהָרִים וְאֶת הַגְּבָעוֹת, הֵן – ההרים עצמם מֻתָּרִין, לזרוע בהם ולחצוב מהם אבנים, כיון שאין המחובר לקרקע נאסר, וּמַה שֶּׁעֲלֵיהֶן אָסוּר, והטעם שהציפוי שעל ההר או הגבעה אסור, כיון שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ז כה) 'לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ לָךְ', שכל דבר הנמצא על עבודה זרה הנעבדת, אף שהיא עצמה אינה נאסרת, וכגון הר או גבעה, הציפוי שעליהם אסור. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, אין הציפוי שעליהם נאסר, כיון שנאמר (דברים יב ב) 'אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן', ומהלשון 'אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים' יש לדרוש וְלֹא הֶהָרִים אֱלֹהֵיהֶם – שאין ההרים נקראים כלל בשם אלוה, וכן 'אֱלֹהֵיהֶם עַל הַגְּבָעוֹת', וְלֹא הַגְּבָעוֹת אֱלֹהֵיהֶם, וכיון שאין ההרים והגבעות נחשבים כלל כעבודה זרה, ממילא גם הציפויים שלהם אינם נאסרים.
מוסיפה המשנה ומבארת, ואם כן מִפְּנֵי מָה האֲשֵׁרָה אֲסוּרָה, ואין דורשים 'תחת כל עץ רענן אלהיהם', ואין העץ עצמו אלוה, מִפְּנֵי שֶׁיֶּשׁ בָּהּ תְּפִיסַת יְדֵי אָדָם – שהרי ניטעה על ידי אדם, ואינם דומים להרים וגבעות שלא נעשו על ידי אדם, וְכָל שֶׁיֶּשׁ בָּהּ תְּפִיסַת יְדֵי אָדָם, אָסוּר. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אֲנִי אָבִין ואפרש, מאחר ונאמר בתחילת הפסוק שההרים והגבעות אינם נאסרים, וְאָדוּן לְפָנֶיךָ מדוע נאמר בהמשך הפסוק 'תחת כל עץ רענן', שאתה אומר שאם נטעו לשם עבודה זרה הוא אסור, והרי מהפסוק משמע שדינו דומה לדין הרים וגבעות, שאינם נאסרים, אלא בא הכתוב לתת סימן בדבר, שכָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא הַר גָּבוֹהַּ וְגִבְעָה נִשָּׂאָה וְעֵץ רַעֲנָן, דַּע שֶׁיֶּשׁ שָׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים.
מִי שֶׁהָיָה כּוֹתְּלוֹ – כותל ביתו סָמוּךְ לְבֵית עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, שהיה לו ולעבודה זרה כותל משותף, ואותו בית עבודה זרה עצמו היה נעבד, וְנָפַל אותו הכותל, אָסוּר לו לִבְנוֹתוֹ מחדש, כיון שבכך הוא בונה כותל לעבודה זרה, כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, כּוֹנֵס בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ – נכנס לתוך תחום חצרו בשיעור אַרְבַּע אַמּוֹת, וּבוֹנֶה שם את הכותל, ובאופן זה אינו משתתף בבניית בית העבודה זרה. הָיָה הכותל שֶׁלּוֹ וְשֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, כלומר, שהיה הכותל בנוי על קרקע של שניהם, חצי הקרקע שלו וחצי הקרקע של עבודה זרה, נִדּוֹן מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה, כלומר, החצי של העבודה זרה אינו נחשב באותם ארבע אמות, ואילו החצי שלו נחשב באותם ארבע אמות, ונמצא שעליו להרחיק רק שלש אמות ממקום עמידת הכותל, שהם ארבע אמות מקרקע עבודה זרה.
דין נוסף, אֲבָנָיו, עֵצָיו, וַעֲפָרוֹ של אותו כותל ששימש גם לבית עבודה זרה, ואפילו חלקו של הישראל, מְטַמְּאִין מדרבנן כַּשֶּׁרֶץ, שהוא מטמא את הנוגע בו אך לא את הנושא אותו, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ז כו) 'שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ', לשון שרץ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מטמאין כַּנִּדָּה, המטמאת אפילו במשא, ואף כאן הנושא את העבודה זרה, אפילו שאינו נוגע בה, נטמא, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו ל כב) 'וְטִמֵּאתֶם אֶת צִפּוּי פְּסִילֵי כַסְפֶּךָ וְאֶת אֲפֻדַּת מַסֵּכַת זְהָבֶךָ תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה [-נדה], צֵא תֹּאמַר לוֹ', ויש לדרוש מפסוק זה, מַה נִּדָּה מְטַמְּאָה בְמַשָּׂא, אַף עֲבוֹדָה זָרָה מְטַמְּאָה בְמַשָּׂא – הנושא אותה נטמא אפילו שלא נגע בה.
