מסכת עבודה זרה, פרק ד, משניות ה-ו

משנה ה: כֵּיצַד מְבַטְלָהּ, קָטַע רֹאשׁ אָזְנָהּ, רֹאשׁ חָטְמָהּ, רֹאשׁ אֶצְבָּעָהּ, פְּחָסָהּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חִסְּרָהּ, בִּטְלָהּ. רָקַק בְּפָנֶיהָ, הִשְׁתִּין בְּפָנֶיהָ, גֵּרְרָהּ, וְזָרַק בָּהּ אֶת הַצּוֹאָה, הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ בְּטֵלָה. מְכָרָהּ אוֹ מִשְׁכְּנָהּ, רַבִּי אוֹמֵר, בִּטֵל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא בִטֵל:
כפי שהתבאר לעיל, גוי יכול לבטל עבודה זרה שלו או של חבירו. משנתנו מבארת כיצד דרך ביטולה: כֵּיצַד מְבַטְלָהּ – כיצד מבטל את העבודה זרה, קָטַע רֹאשׁ אָזְנָהּ, או רֹאשׁ חָטְמָהּ, או רֹאשׁ אֶצְבָּעָהּ, פְּחָסָהּ – מעך בפטיש את פניה עד שלא נשאר בה צורת פנים אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חִסְּרָהּ, הרי זה בִּטְלָהּ. אבל אם רָקַק בְּפָנֶיהָ, או הִשְׁתִּין בְּפָנֶיהָ, גֵּרְרָהּ דרך בזיון בתוך הטיט, וְזָרַק בָּהּ אֶת הַצּוֹאָה, הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ בְּטֵלָה, כיון שיתכן שרק באותו זמן כעס עליה וביזה אותה, ולאחר מכן ישוב לעובדה, ואין זה ביטול גמור.
מְכָרָהּ אוֹ מִשְׁכְּנָהּ – נתנה כמשכון למלוה, רַבִּי אוֹמֵר, בִּטֵל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא בִטֵל. אמנם מחלוקת זו היא רק כשמכרה לגוי, אבל אם מכרה לצורף יהודי, שבודאי יתיך את הפסל ויעשה בו שימוש אחר, לדברי הכל ביטלה בכך, ומותרת.
משנה ו: עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהִנִּיחוּהָ עוֹבְדֶיהָ בִּשְׁעַת שָׁלוֹם, מֻתֶּרֶת. בִּשְׁעַת מִלְחָמָה, אֲסורָה. בִּימוֹסְיָאוֹת שֶׁל מְלָכִים, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת, מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָם בְּשָׁעָה שֶׁהַמְּלָכִים עוֹבְרִים:
משנה ו: משנתנו ממשיכה לדון בענין ביטול עבודה זרה:
עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהִנִּיחוּהָ עוֹבְדֶיהָ כשהלכו למקום אחר, ואין דעתם לחזור למקום זה, ולא לקחו עמהם את העבודה זרה אלא השאירוה במקומה, אם עשו כן בִּשְׁעַת שָׁלוֹם, שהיו יכולים לקחתה עמהם ולא לקחוה, הרי זה כאילו ביטלוה בפירוש, ומֻתֶּרֶת. אבל אם עשו כן בִּשְׁעַת מִלְחָמָה, שמחמת טירדת המלחמה לא לקחוה עמהם, אין זה ביטול, והרי היא אֲסורָה.
בִּימוֹסְיָאוֹת שֶׁל מְלָכִים – אבני גזית גדולות המונחות בדרכים, במקום שהמלך עובר, ודרכם להניח על אבנים אלו עבודה זרה בזמן שהמלך עובר שם, כדי שישתחוה לה, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת, מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָם רק בְּשָׁעָה שֶׁהַמְּלָכִים עוֹבְרִים, ואין אבנים אלו מיוחדות להניח עליהם עבודה זרה תמיד, וגם בזמן שמניחים שם עבודה זרה, לפעמים המלך עובר בדרך אחרת ואינו חושש לעבודה זרה זו, ולכן אין אבנים אלו נחשבות כמשמשי עבודה זרה, והן מותרות.