משנה ט: דּוֹרְכִין עִם הַגּוֹי בַּגַּת, אֲבָל לֹא בוֹצְרִין עִמּוֹ. יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְטֻמְאָה, לֹא דוֹרְכִין וְלֹא בוֹצְרִין עִמּוֹ, אֲבָל מוֹלִיכִין עִמּוֹ חָבִיּוֹת לַגַּת וּמְבִיאִין עִמּוֹ מִן הַגָּת. נַחְתּוֹם שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְטֻמְאָה, לֹא לָשִׁין וְלֹא עוֹרְכִין עִמּוֹ, אֲבָל מוֹלִיכִין עִמּוֹ פַת לַפַּלְטָר:
דּוֹרְכִין עִם הַגּוֹי בַּגַּת – מותר ליהודי להשכיר עצמו לגוי ולדרוך יחד עמו את הענבים של הגוי הנמצאים בגת, ואף על פי שאסור לקבל כסף על עבודה באיסורי הנאה, הרי תנא זה סובר שכל זמן שלא הגיע היין לבור אינו נאסר כלל במגע הגוי, ואפילו בשתייה הוא מותר, אֲבָל לֹא בוֹצְרִין עִמּוֹ – אסור ליהודי לבצור ענבים יחד עם הגוי, כיון שהגוי מניח אותם בגת טמאה, והם נטמאים, וסובר תנא זה שאסור לגרום טומאה לפירות שבארץ ישראל, אפילו הם פירות חולין, ואפילו הם של גוי.
יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא עוֹשֶׂה את המלאכה בפירותיו בְטֻמְאָה, הרי הוא עובר בכך איסור, שהרי הוא מטמא גם את החלק של התרומות והמעשרות שבפירות אלו, ולכן לֹא דוֹרְכִין וְלֹא בוֹצְרִין עִמּוֹ, כדי שלא יהא רגיל לעשות כן. אֲבָל מוֹלִיכִין עִמּוֹ – מותר לעזור לאותו יהודי ולהביא עמו חָבִיּוֹת ריקות לַגַּת, כיון שכעת אין בהם פירות, וּמְבִיאִין עִמּוֹ את החביות המלאות יין מִן הַגָּת, כיון שכבר הסתיימה מלאכתם, הגם שעשה זאת בטומאה ובאיסור, מכל מקום אין האיסור לסייע לו אלא באותה שעה ממש שבה הוא עובר את האיסור, אבל לפניה או לאחריה מותר. נַחְתּוֹם יהודי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה את הפת בְטֻמְאָה, לֹא לָשִׁין וְלֹא עוֹרְכִין עִמּוֹ, כיון שבשעת הלישה נטמאת העיסה, והרי הוא מסייע לו בזמן העבירה, והגם שבזמן עריכת הפת הרי היא טמאה כבר משעת הלישה, מכל מקום הלישה והעריכה נחשבים כדבר אחד, ובשניהם אסור לסייע לו, אֲבָל מוֹלִיכִין עִמּוֹ פַת לַפַּלְטָר – מותר לסייע לו בהולכת הפת לאופה, כיון שזו כבר מלאכה אחרת שאינה שייכת ללישה ולעריכה, וכיון שהככרות כבר טמאים, אין איסור לסייע לו עתה במלאכות האחרות.
משנה י: גּוֹי שֶׁנִּמְצָא עוֹמֵד בְּצַד הַבּוֹר שֶׁל יַיִן, אִם יֶשׁ לוֹ עָלָיו מִלְוָה, אָסוּר. אֵין לוֹ עָלָיו מִלְוָה, מֻתָּר נָפַל לַבּוֹר וְעָלָה, וּמְדָדוֹ בַקָּנֶה, הִתִּיז אֶת הַצִּרְעָה בַקָּנֶה אוֹ שֶׁהָיָה מְטַפַּחֵ עַל פִּי חָבִית מְרֻתַּחַת, בְּכָל אֵלּוּ הָיָה מַעֲשֶׂה וְאָמְרוּ יִמָּכֵר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. נָטַל אֶת הֶחָבִית וּזְרָקָהּ בַּחֲמָתוֹ לַבּוֹר, זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה וְהִכְשִׁירוּ:
משנתנו ממשיכה לבאר את פרטי הדינים של נגיעת יין בגוי: גּוֹי שֶׁנִּמְצָא עוֹמֵד בְּצַד הַבּוֹר שֶׁל יַיִן השייך לישראל, ואין ידוע אם נגע ביין או לא, אִם יֶשׁ לוֹ עָלָיו מִלְוָה – אם אותו יין משועבד לו, וכגון שלוה ממנו הישראל מעות, ושעבד לו את היין לחוב זה, הרי היין אָסוּר, כיון שעשוי הגוי לגעת ביין המשועבד לו. אבל אם אֵין לוֹ עָלָיו מִלְוָה, אין חוששים שנגע הגוי ביין, והוא מֻתָּר.
נָפַל הגוי לַבּוֹר של היין, ולא התכון לגעת ביין בשעת נפילתו, וטבע שם ומת, וְעָלָה ממנו לאחר שמת [אבל אם עלה חי, מודה הוא לעבודה זרה בעלייתו, ובודאי כוונתו לנסכו, ואסור בהנאה], וּמְדָדוֹ בַקָּנֶה – או שמדד הגוי את היין של הישראל בקנה המיוחד למדידה, או שהִתִּיז מהיין אֶת הַצִּרְעָה בַקָּנֶה שבידו, ולא נגע בידו ביין, אוֹ שֶׁהָיָה מְטַפֵּחַ עַל פִּי חָבִית מְרֻתַּחַת – שהיתה חבית יין מתבשל ומעלה רתיחה, וטפח הגוי על גבי הבועות הרותחות, שאין דרך ניסוך בכך, בְּכָל אֵלּוּ הָיָה מַעֲשֶׂה, וְאָמְרוּ חכמים שהיין יִמָּכֵר, כלומר, אסור הוא בשתיה, אך מותר הוא בהנאה, ולכן מותר למוכרו לגוי. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר אפילו בשתיה.
נָטַל הגוי אֶת הֶחָבִית, כשהיא ריקה [והוא הדין אם נטל אבן וכדומה], וּזְרָקָהּ בַּחֲמָתוֹ לַבּוֹר של ישראל המלא ביין, זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה, וְהִכְשִׁירוּ את היין אפילו בשתיה, כיון שלא נגע הגוי ביין, אלא הזיזו על ידי זריקת דבר אחר, ועשה כן מתוך כעס ולא מתוך כוונה להזיז את היין, ובאופן זה מותר היין אפילו בשתיה.
