גמרא
אָמַר רַב הוּנָא, יַיִן, כֵּיוָן שֶׁהִתְחִיל לִימָּשֵׁךְ בגת עצמה, מחלקה העליון לחלקה התחתון, עוֹשֶׂה יַיִן נֶסֶךְ, שאם נגע הגוי ביין בזמן שחלק ממנו נמשך, נעשה כולו יין נסך, ואפילו החלק שלא נמשך עדיין. מקשה על כך הגמרא, וְהָא תְּנַן במשנתנו, 'וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה יַיִן נֶסֶךְ עַד שֶׁיֵּרֵד לַבּוֹר', הרי שבזמן שהוא בגת אינו נעשה יין נסך, ומשמע אפילו בשעה שהוא נמשך ממקום למקום. מתרצת הגמרא, הָתָם – שם, במשנתנו, מדובר בְּגַת פְּקוּקָה וּמְלֵאָה, וכיון שהיא פקוקה במקום החיבור של הגת לבור אין היין שבה יכול להימשך מהגת לבור, וכיון שהיא מלאה אין היין נמשך ממקום למקום. ממשיכה הגמרא להקשות על דברי רב הונא, תָּא שְׁמַע – בא ושמע קושיא על דברי רב הונא ממה ששנינו בהמשך משנתנו, 'יָרַד היין לַבּוֹר, מַה שֶׁבַּבּוֹר אָסוּר, וְהַשְּׁאָר, שבגת, מֻתָּר', הרי מוכח שאף שהתחיל היין להמשך מהגת אל הבור, מכל מקום אין נאסר אלא מה שבבור. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב הוּנָא, לֹא קַּשְׁיָא, כָּאן, במשנתנו, נאמרה ההלכה בַּמִּשְׁנָה רִאשׁוֹנָה, כפי ששנו בתחילה הלכה זו, וכָּאן – הדין שאמרתי, שמשעה שהתחיל היין להמשך נאסר הכל, היינו בַּמִּשְׁנָה אַחֲרוֹנָה, ומבארת הגמרא את דברי רב הונא, דְּתַנְיָא – שהרי כך שנינו בברייתא, בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים (אין בוצרין עם העובד כוכבים בגת שאסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל אין דורכין עם ישראל העושה פירותיו בטומאה שאסור לסיע לידי עוברי עבירה אבל) דּוֹרְכִין עִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּגַת, ואף שהתחיל היין להמשך בתוך הגת, וְלֹא חַיְישִׁינָן לִדְרַב הוּנָא, אלא כל זמן שאין היין יורד לבור אינו נאסר, אך לאחר מכן חָזְרוּ לוֹמַר אֵין דּוֹרְכִין עִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּגַת, כיון שמיד כשמתחיל היין להמשך ממקום למקום הרי הוא נאסר, והיינו מִשּׁוּם דְּרַב הוּנָא, וְכֵן הִילְכְתָא.
מביאה הגמרא מעשה בענין יין נסך: הַהוּא עוֹבֵד כּוֹכָבִים דַּהֲוָה סְלִיק בְּדִיקְלָא לְאַיְתוּיֵי לוּלִיבָא – מעשה בגוי שטיפס על עץ דקל כדי להביא משם לולבים, בַּהֲדֵי דְּקָא נָחִית – בזמן שירד מהדקל, נָגַע הגוי בְּחַמְרָא – ביין של ישראל, שֶׁלֹּא בְּכַוָּונָה, שַׁרְיֵיהּ רַב לִזְבוּנֵי – התיר רב למכור את היין לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, כלומר, אף שהוא אסור בשתיה, מותר הוא בהנאה. אָמְרוּ לֵיהּ רַב כַּהֲנָא וְרַב אַסִּי לְרַב, וְהָא מַר עצמו הוּא דְּאָמַר, תִּינוֹק גוי בֶּן יוֹמוֹ שאין לו כוונה כלל, מכל מקום עוֹשֶׂה במגעו יַיִן נֶסֶךְ, ומדוע גוי זה שנגע ביין אינו עושהו ליין נסך לאוסרו בהנאה. אָמַר לְהוּ – השיב להם רב, אֵימוּר דְּאָמְרִי אַנָּא – מה שאני אמרתי, שמגע תינוק גוי עושה יין נסך, היינו לאוסרו בִּשְׁתִיָּיה, בַּהֲנָאָה מִי אָמְרִי – וכי אמרתי שמחמת כן נאסר היין בהנאה.
מביאה הגמרא את עיקר הנידון בעשיית יין נסך: גּוּפָא – גוף דברי רב כך הם, אָמַר רַב, תִּינוֹק גוי בֶּן יוֹמוֹ עוֹשֶׂה במגעו יַיִן נֶסֶךְ, אֲבָל הַלּוֹקֵחַ עֲבָדִים מִן הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, מָלוּ וְטָבְלוּ, לְאַלְתַּר – מיד לאחר מכן אֵינָן עוֹשִׂין יַיִן נֶסֶךְ. וְרַב נַחְמָן אָמַר בשם שְׁמוּאֵל, גוי קָטָן בֶּן יוֹמוֹ אֵינוֹ עוֹשֶׂה במגעו יַיִן נֶסֶךְ, כיון שֶּׁאֵין עוֹשֶׂה יַיִן נֶסֶךְ אֶלָּא מִי שֶׁיּוֹדֵעַ בְּטִיב עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמְשַׁמְּשֶׁיהָ, אֲבָל הַלּוֹקֵחַ עֲבָדִים מִן הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, אַף עַל פִּי שֶׁמָּלוּ וְטָבְלוּ לשם עבדות, עדיין עוֹשִׂין במגעם יַיִן נֶסֶךְ, עַד שֶׁיִּשְׁתַּקַּע שֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים מִפִּיהֶם, מבררת הגמרא, וְכַמָּה – לאחר כמה זמן אנו אומרים שהשתקע שם עבודת כוכבים מפיהם, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ.
וְאִיפְלִיגוּ רַבְּוָותָא בְּהָא מִילְּתָא – ונחלקו רבותינו כיצד לפסוק את ההלכה בנידון זה, אִיכָּא מַאן דִּסְבִירָא לֵיהּ – יש מי שסובר שהלכה כְּרַב, כיון דְּהִילְכְתָא כְּרַב בְּאִיסּוּרֵי [-בנידונים הנוגעים לאיסור והיתר], וְאִיכָּא מַאן דִּסְבִירָא לֵיהּ כִּשְׁמוּאֵל, וְאָמַר בטעמו שהוא פוסק כשמואל, מִדְּקָא מְפָרֵשׁ – מכך שפירש רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מֵימְרָא דִּשְׁמוּאֵל, שלאחר שנים עשר חודשים נחשב שהשתכח שם עבודת כוכבים מפיהם, שְׁמַע מִינַּהּ כְּוָותֵיהּ מִסְתַּבְּרָא – הרי זו ראיה שהוא סובר שההלכה כדבריו.
אֲבָל בְּנֵי הַשְּׁפָחוֹת, שלא טבלה אימן ועדיין היא עובדת כוכבים, והם צריכים מילה וטבילה ככל גר, שֶׁמָּלוּ וְלֹא טָבְלוּ, לְדִבְרֵי הַכֹּל גְּדוֹלִים עוֹשִׂין יַיִן נֶסֶךְ, כיון שיתכן שהם בקיאים בעבודת כוכבים, ואילו קְטַנִּים, כיון שגדלו בבית ישראל אינם בקיאים בעבודת כוכבים ומשמשיה, אֵין עוֹשִׂין יַיִן נֶסֶךְ. וְאִם מָלוּ וְטָבְלוּ, בין גדולים ובין קטנים מִיַּד [אֵין] עוֹשִׂין במגעם יַיִן נֶסֶךְ.