אָמַר רַב פָּפָּא, עוֹבֵד כּוֹכָבִים אַ'דָנָא' – מערה את היין מתוך החבית [המכונה 'דנא'] אל הכלי, וְיִשְׂרָאֵל אַ'כּוּבָא' – מחזיק את הכלי המכונה 'כובא' שלתוכו נשפך היין, חַמְרָא אָסִּיר – היין אסור. אך אם היה עוֹבֵד כּוֹכָבִים אַ'כּוּבָא' – מחזיק את הכלי, וְיִשְׂרָאֵל אַ'דָנָא' – מערה את היין, חַמְרָא שָׂרֵי – היין מותר, וְאמנם אף באופן זה, אִי מְצַדֵּד אַצְדּוֹדֵי – אם נדנד העובד כוכבים את הכלי שבידו, אָסִּיר, כיון שחוששים שמא כששכשך את היין נסכו לעבודה זרה, ומבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ, עוֹבֵד כּוֹכָבִים שָׁקִיל מִגּוֹ דְּנָא – נוטל יין מתוך החבית, וְיָהִיב לְגוֹ כּוּבָא – ונותן לתוך הכלי, וְיִשְׂרָאֵל אָחִיד לֵיהּ לְכוּבָא – מחזיק את הכלי שלתוכו ניתן היין, חַמְרָא אָסִּיר, מִשּׁוּם דְּקָא אָתֵי – כיון שהוא בא מִכֹּחוֹ דְעוֹבֵד כּוֹכָבִים השופכו. אֲבָל יִשְׂרָאֵל דְּשָׁקִיל מִגּוֹ דְּנָא, וְיָהֵיב לְגוֹ כּוּבָא, אַף עַל גַּב דְעוֹבֵד כּוֹכָבִים אָחִיד לֵיהּ לְכוּבָא – מחזיק בידו את הכלי, חַמְרָא שָׂרֵי – היין מותר, דְעוֹבֵד כּוֹכָבִים הָא לֹא עָבֵיד מִידִי – שהרי אין העובד כוכבים עושה דבר. וְאִי מְצַדֵּד אַצְדּוֹדֵי לְכוּבָא – מנדנד את הכלי, היין אָסוּר.
אָמַר רַב פָּפָּא, עוֹבֵד כּוֹכָבִים דְדָארֵי זִיקָא – הנושא בידו נוד קשור מלא יין, וְקָא אָזֵיל יִשְׂרָאֵל אַחוֹרֵיהּ – והיה ישראל הולך אחריו ורואה שאינו מנסך את היין לעבודה זרה, מָלְיָא – אם היה הנוד מלא כולו ביין, שָׁרֵי – היין מותר, כיון שאין בזה כל חשש, חַסֵירָא – אך אם היה הנוד חסר בחלקו, אָסוּר, כיון שהיין מתנועע בתוכו, והרי זה דומה לשכשוך, ובדרך זו יש לחשוש שכוונתו לנסך את היין. כּוּבָא – אך אם היה נושא כלי פתוח שבתוכו יין, מַלְיָא – אם היה הכלי מלא, אֲסִירָא – היין אסור, כיון שחוששים שמא נגע בו, חַסֵירָא – אך אם לא היה הכלי מלא ביין, שָׁרֵי – היין מותר, כיון משכשכים את היין כשהכלי פתוח, ואף העובד כוכבים עצמו אינו רוצה בכך, מחשש שישפך עליו היין.
רַב אַשִׁי נחלק על הדין הראשון של רב פפא ואָמַר, אם נשא הגוי זִיקָא – נוד קשור מלא יין, בֵּין מַלְיָא בֵּין חַסֵירָא – בין אם היה הכלי מלא ובין אם היה חסר בחלקו, שָׁרֵי – היין שבו מותר, כיון דְּאֵין דֶּרֶךְ נִיסּוּךְ בְּכָךְ. וְהִילְכְתָא כְּרַב אַשִׁי.
מביאה הגמרא מעשה בענין מגע עובד כוכבים ביין: הַהִיא חֲבִיתָא דְּפָקְעָה לְאָרְכָּהּ – מעשה בחבית יין של ישראל שהתבקעה לאורכה, אָתָא [-בא] הַהוּא עוֹבֵד כּוֹכָבִים, חִבְּקָהּ לחבית, כדי שלא יתפרדו נסרי החבית וישפך היין, והחזיקה כך עד שהביאו כלי אחר לשפוך לתוכו את היין, שַׁרְיָא רַב פָּפָּא לִזְבוּנָהּ – התיר רב פפא למוכרה לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, כיון שאף שנאסרה בשתיה לא נאסרה בהנאה, שהרי זהו מגע עובד כוכבים על ידי דבר אחר, שהרי לא נגע ביין עצמו, ושלא בכוונת ניסוך, שהרי התכוון להציל את היין. וְהָנֵי מִילֵּי – ודין זה הוא דוקא באופן דְּפָקְעָה לְאָרְכָּהּ – שהתבקעה החבית לאורכה, שלולא החזקת העובד כוכבים היה כל היין נשפך מיד, והרי הוא נחשב כדוחק את היין ונוגע בו על ידי נסרי החבית, אֲבָל לְפוּתְיֵהּ – אך אם נשברה החבית לרוחבה, שאף ללא החזקת העובד כוכבים לא היה היין נשפך מיד, שהרי החצי העליון יושב ומכביד על החצי התחתון, אלא שהיה היין מטפטף דרך הסדק, אֲפִילוּ בִּשְׁתִיָּה נַמִּי שָׁרֵי – מותר היין גם בשתיה, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, מַעֲשֵׂה לְבֵינָה קָא עָבֵיד – עשה הגוי מעשה של 'לבינה', כלומר, הרי הוא כלבינה המונחת על גבי החבית להכביד עליה כדי שלא יתפרדו שני חלקי החבית, אך אין זו נחשבת נגיעה ביין אפילו על ידי דבר אחר.
הַהוּא עוֹבֵד כּוֹכָבִים דְּאִשְׁתְּכַח בְּמַעֲצַרְתָּא – מעשה בעובד כוכבים שנמצא בגת, מקום שדורכים בו את הענבים ליין, אָמַר רַב אַשִׁי, אִי אִיכָּא טוֹפֵחַ לְהַטְפִּיחַ – אם יש שם לחלוחית יין בכמות שאם יגע האדם בלחות זו יירטב ויוכל להרטיב דבר אחר שיגע בו, בָּעֵי הֲדָחָה – צריך להדיח במים את כל הגת, וּבָעֵי נִיגּוּב. וְאִי לֹא – אם לא היתה לחלוחית כזו ביין, בְּהַדָּחָה בְּעָלְמָא סַגִּי לֵיהּ – די בשטיפת הגת במים.
משנה
משנתנו ממשיכה לבאר את פרטי הדינים של נגיעת גוי ביין: עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁנִּמְצָא עוֹמֵד בְּצַד הַבּוֹר שֶׁל יַיִן השייך לישראל, ואין ידוע אם נגע ביין או לא, אִם יֶשׁ לוֹ עָלָיו מִלְוֶה – אם אותו יין משועבד לו, וכגון שלוה ממנו הישראל מעות, ושעבד לו את היין לחוב זה, הרי היין אָסוּר, כיון שעשוי הגוי לגעת ביין המשועבד לו. אבל אם אֵין לוֹ עָלָיו מִלְוֶה, אין חוששים שנגע הגוי ביין, והוא מוּתָּר.
נָפַל הגוי לַבּוֹר של היין, וְעָלָה [ובגמרא יבואר שמדובר כשמת בבור והעלוהו לאחר שמת], וְכן אם מְדָדוֹ הגוי ליין של ישראל בַקָּנֶה המיוחד למדידה, או שהִתִּיז הגוי אֶת הַצִּרְעָה מהיין בַקָּנֶה שבידו, ולא נגע בידו ביין, וְכן אם הָיָה מְטַפֵּחַ עַל פִּי חָבִית מְרוּתַּחַת – שהיה היין מתבשל בחבית ומעלה רתיחה, וטפח הגוי על גבי הבועות הרותחות, שאין דרך ניסוך בכך, כָּל אֵלֶּה הָיָה מַעֲשֶׂה, וְאָמְרוּ חכמים שהיין יִמָּכֵר, כלומר, אסור הוא בשתיה, אך מותר הוא בהנאה, ולכן מותר למוכרו לגוי. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר אפילו בִּשְׁתִיָּה.
נָטַל הגוי את החָבִית, כשהיא ריקה [והוא הדין אם נטל אבן וכדומה], וּזְרָקָהּ בַּחֲמָתוֹ לַבּוֹר של ישראל המלא ביין, זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה, וְהִתִּירוּ את היין אפילו בשתיה, כיון שלא נגע הגוי ביין, אלא הזיזו על ידי זריקת דבר אחר, ועשה כן מתוך כעס ולא מתוך כוונה להזיז את היין, ובאופן זה מותר היין אפילו בשתיה.
גמרא
שנינו במשנה לגבי גוי הנמצא עומד בצד בור יין של ישראל, שאם היה לו מלוה עליו, היין אסור. אָמַר שְׁמוּאֵל, וְהוּא – ובתנאי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִלְוֶה עַל אוֹתוֹ הַיַּיִן בעצמו, כלומר, אין די בכך שיהיה הישראל חייב לו כסף, אלא יש צורך שהיין עצמו יהיה משועבד להלואה זו, ורק באופן זה נאסר היין.
