שנינו במשנה, 'נָפַל לַבּוֹר וְעָלָה וכו' כל אלה היה מעשה, ואמרו חכמים ימכר, ורבי שמעון מתיר בשתיה'. אָמַר רַב פָּפָּא, לֹא שָׁאנוּ אֶלָּא שֶׁעָלָה הגוי מהבור כשהוא מֵת, אֲבָל אם עָלָה כשהוא חַי, אָסוּר. מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך שאם עלה כשהוא חי היין נאסר, אָמַר רַב פָּפָּא, מִשּׁוּם דְמוֹדֵי לֵיהּ – כיון שהוא מודה לעבודה זרה שלו על כך שעלה חי מהבור וניצל מהסכנה, דְּדָמֵי לֵיהּ – כיון שנחשב הדבר כְּיּוֹם אֵידָם [-יום חגם], ומן הסתם כשעלה מן הבור ניסך את היין לכבוד עבודה זרה שלו.
שנינו במשנה, 'כָּל אֵלֶּה הָיָה מַעֲשֵׂה, וְאָמְרוּ יִמָּכֵר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר בשתיה'. וְלֵית הִילְכְתָא – ואין הלכה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן.
משנה
משנתנו עוסקת עתה ביהודי הרוצה לעשות מענביו של הגוי יין כשר, ולמוכרו לישראלים באופן שיהיה מותר בשתיה, כיצד עליו לנהוג: הַמְטַהֵר יֵינוֹ שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים – הדורך ענביו של הגוי בכשרות, כדי למוכרם לישראל, ואינו משלם עדיין לגוי, עד שימכור את היין, וְנוֹתְנוֹ בִרְשׁוּתוֹ – והניח את היין בבית אותו גוי, בְּבַיִת שֶׁהוּא פָּתוּחַ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אם היה זה בְּעִיר שֶׁיֶּשׁ בָּהּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְיִשְׂרְאֵלִים, מֻתָּר, כיון שהגוי חושש שהיהודים העוברים ברשות הרבים יראו שהוא נוגע ביין, ויפסלו את היין כולו, וכיון שעדיין לא קיבל את התשלום על היין, יפסיד בכך שלא יקנוהו ישראלים. אבל אם היה זה בְּעִיר שֶׁכֻּלָּה עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, [או אף בעיר שיש בה ישראלים אך אין פתח הבית פתוח לרשות הרבים], אָסוּר, כיון שאין הגוי חושש לגעת ביין, והרי הוא נאסר במגעו, עַד שֶׁיֵּשֵׁב שָׁם וִיְשָּׁמֵר את היין, וְאֵין הַשּׁוֹמֵר צָרִיךְ לִהְיוֹת יוֹשֵׁב בבית כל הזמן וּמְשַׁמֵּר וכו' אלא אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹצֵא וְנִכְנָס, מֻתָּר, כיון שאין הגוי יודע מתי יכנס השומר, ואינו נוגע ביין כלל.
גמרא
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אֶחָד הַלּוֹקֵחַ וְאֶחָד הַשּׂוֹכֵר בַּיִת בַּחֲצֵירוֹ שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, וּמִלְאָהוּ יַיִן, וְיִשְׂרָאֵל דָּר בּוֹ בְּאוֹתוֹ חָצֵר, היין מֻתָּר, וְאַף עַל פִּי שֶּׁאֵין מַפְתֵּחַ וְחוֹתָם בְּיָדוֹ של הישראל, כיון שהעובד כוכבים חושש בכל שעה שמא יכנס הישראל. אך אם היה היין בְּחָצֵר אַחֶרֶת, מֻתָּר, וְהוּא – ובתנאי שֶׁמַּפְתֵּחַ וְחוֹתָם בְּיָדוֹ של ישראל, ואין חוששים שמא יזייף העובד כוכבים את המפתח והחותם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לְעוֹלָם אָסוּר היין, כיון שחוששים לזיוף, עַד שֶּׁיֵּשֵׁב וּמְשַׁמֵר, אוֹ עַד שֶׁיָּבֹא מְמוּנֶּה שֶׁאֵינוֹ בָּא לְקִיצִין – אינו בא בזמנים קבועים, ומתוך כך מתיירא העובד כוכבים לנסך את היין, שמא בדיוק באותו זמן יבוא הממונה. יֵינוֹ שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים בִּרְשׁוּתוֹ, וְיִשְׂרָאֵל דָּר בּוֹ בְּאוֹתָהּ חָצֵר, מֻתָּר, וְאַף עַל פִּי שֶּׁאֵין מַפְתֵּחַ וְחוֹתָם בְּיָדוֹ של הישראל. היה היין בְּחָצֵר אַחֶרֶת, אָסוּר, וְאַף עַל פִּי שֶׁמַּפְתֵּחַ וְחוֹתָם בְּיָדוֹ של הישראל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לְעוֹלָם היין אָסוּר. וְקַיְימָא לָן כְּתַנָּא קַמָּא, דְּקָאֵי כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּלֹא חַיִישׁ לְזִיוּפָא – שאינו חושש לזיוף.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה: הַהוּא כְּרָכָא – מעשה בעיר אחת, דַּהֲוָה בֵּיהּ חַמְרָא דְּיִשְׂרָאֵל – שהיה בה יין של ישראל, אִשְׁתְּכַח עוֹבֵד כּוֹכָבִים דַּהֲוָה קָאֵי בֵּינֵי דָּנֵי – ומצאו עובד כוכבים אחד העומד בין חביות היין, אָמַר רָבָא, אִם נִתְפַּס עָלָיו כְּגַּנָּב – אם נבהל כשנמצא ונתפש כגנב, חַמְרָא שָׁרֵי – היין מותר, כיון שמפחדו ויראתו אין לו פנאי לנסך, וְאִם לָאו, אלא הרי הוא בטוח שם ואינו חושש, חַמְרָא אַסִּיר – היין אסור, מחשש שניסכו.
הַדְרָן עֲלָךְ פֶּרֶק רַבִּי יִשְׁמָעֵאל
