משנה ז: אֻמָּנִין שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁלַח לָהֶם נָכְרִי חָבִית שֶׁל יֵין נֶסֶךְ בִּשְׂכָרָן, מֻתָּרִים לוֹמַר לוֹ תֶּן לָנוּ אֶת דָּמֶיהָ. וְאִם מִשֶּׁנִּכְנְסָה לִרְשׁוּתָן, אָסוּר. הַמּוֹכֵר יֵינוֹ לַנָּכְרִי, פָּסַק עַד שֶׁלֹּא מָדַד, דָּמָיו מֻתָּרִין. מָדַד עַד שֶׁלֹּא פָסַק, דָּמָיו אֲסוּרִין. נָטַל אֶת הַמַּשְׁפֵּךְ וּמָדַד לְתוֹךְ צְלוֹחִיתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אִם יֶשׁ בּוֹ עַכֶּבֶת יַיִן, אָסוּר. הַמְעָרֶה מִכֶּלִי אֶל כֶּלִי, אֶת שֶׁעֵרָה מִמֶּנּו, מֻתָּר. וְאֶת שֶׁעֵרָה לְתוֹכוֹ, אָסוּר:
אֻמָּנִין שֶׁל יִשְׂרָאֵל – אומנים יהודיים, שעשו מלאכה עבור גוי, שֶׁבמקום לשלם להם שכר ממש, שָּׁלַח לָהֶם הנָכְרִי חָבִית שֶׁל יֵין נֶסֶךְ בִּשְׂכָרָן, ועדיין לא זכו בה, ולא התרצו לקבלה בשכרן, הרי הם מֻתָּרִים לוֹמַר לוֹ תֶּן לָנוּ אֶת דָּמֶיהָ, ואין זה נחשב כאילו הם מוכרים לו את החבית ומקבלים תמורתה מעות, שהרי מעולם לא היתה החבית שלהם, ועדיין חייב הגוי לשלם להם שכר פעולתם. וְאִם מִשֶּׁנִּכְנְסָה לִרְשׁוּתָן, והסכימו לקבלה בשכר פעולתם, אָסוּר – אינם רשאים לומר לו שיתן להם את דמי החבית, כיון שבאופן זה נחשב הדבר כאילו הם מוכרים לו את היין תמורת דמים, והדבר אסור, שהרי יין נסך אסור בהנאה.
ישראל הַמּוֹכֵר יֵינוֹ לַנָּכְרִי, פָּסַק הישראל עם הגוי את מחיר היין עַד שֶׁלֹּא מָדַד – קודם שמדד הישראל את היין עבור הגוי, דָּמָיו מֻתָּרִין, שהרי כל זמן שלא נגע הגוי ביין הרי הוא כשר, ומותר בהנאה, וממילא אף דמי היין מותרים. אבל אם מָדַד את היין עבור הגוי עַד שֶׁלֹּא פָסַק עמו את המחיר, הרי אין הגוי קונה את היין במדידה, כיון שאינו יודע עדיין מה יהיה מחיר היין, ואם יהיה מחיר יקר לא יקנה, וכיון שאין הישראל נזהר כבר ביין זה יתכן שנדע בו הגוי ואסרו כשהוא עדיין שייך לישראל, וממילא גם דָּמָיו אֲסוּרִין, כדין כל איסורי הנאה, שדמיהם אסורים.
אם השתמש היהודי במשפך כדי למלאות יין בבקבוק של גוי, ובאותו בקבוק של הגוי היה מעט יין אסור קודם לכן, ואחר כך נָטַל אֶת הַמַּשְׁפֵּךְ וּמָדַד דרכו לְתוֹךְ צְלוֹחִיתוֹ [-בקבוקו] שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אִם יֶשׁ בּוֹ עַכֶּבֶת יַיִן – אם יש לאותו משפך שוליים המעכבות אפילו טיפה אחת של יין, נמצא שיין זה היה בעת השפיכה 'מחובר' ליין האסור שבתחתית בקבוקו של הגוי, ונאסרה אותה טיפה שבשולי המשפך, הרי כל היין שנמדד דרך משפך זה אָסוּר, כיון שהתערב באותה טיפה שהתחברה ליינו של הגוי ונאסרה.
ישראל הַמְעָרֶה יין כשר מִכְּלִי שלו אֶל כְּלִי של גוי, אֶת שֶׁעֵרָה מִמֶּנּו – היין שנשאר בכלי העליון, ששפך ממנו לכלי של הגוי, מֻתָּר. וְאֶת שֶׁעֵרָה לְתוֹכוֹ – היין שנשפך לכלי של הגוי, אפילו אותו חלק של היין שעדיין לא נכנס לכלי של הגוי, אָסוּר. וההיתר של היין שבכלי העליון הוא רק אם לא היה היין מחבר את הכלי העליון לכלי התחתון, אלא שפך מעט, וקודם שהגיע היין לכלי התחתון נפסק הקילוח, ונמצא שכשהגיע היין לכלי התחתון, לא נגע ביין שבכלי העליון, אבל אם שפך בקילוח אחד, ובשעה שנכנס היין לכלי התחתון היה זרם היין מחובר ליין שבכלי העליון, גם מה שבכלי העליון נאסר.
