משנה ז: אֻמָּנִין שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁלַח לָהֶם נָכְרִי חָבִית שֶׁל יֵין נֶסֶךְ בִּשְׂכָרָן, מֻתָּרִים לוֹמַר לוֹ תֶּן לָנוּ אֶת דָּמֶיהָ. (וְאִם) מִשֶּׁנִּכְנְסָה לִרְשׁוּתָן, אָסוּר. הַמּוֹכֵר יֵינוֹ לַנָּכְרִי, פָּסַק עַד שֶׁלֹּא מָדַד, דָּמָיו מֻתָּרִין. מָדַד עַד שֶׁלֹּא פָסַק, דָּמָיו אֲסוּרִין. נָטַל אֶת הַמַּשְׁפֵּךְ וּמָדַד לְתוֹךְ צְלוֹחִיתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אִם יֶשׁ בּוֹ עַכֶּבֶת יַיִן, אָסוּר. הַמְעָרֶה מִכֶּלִי אֶל כֶּלִי, אֶת שֶׁעֵרָה מִמֶּנּו, מֻתָּר. וְאֶת שֶׁעֵרָה לְתוֹכוֹ, אָסוּר:
אֻמָּנִין שֶׁל יִשְׂרָאֵל – אומנים יהודיים, שעשו מלאכה עבור גוי, שֶׁבמקום לשלם להם שכר ממש, שָּׁלַח לָהֶם הנָכְרִי חָבִית שֶׁל יֵין נֶסֶךְ בִּשְׂכָרָן, ועדיין לא זכו בה, ולא התרצו לקבלה בשכרן, הרי הם מֻתָּרִים לוֹמַר לוֹ תֶּן לָנוּ אֶת דָּמֶיהָ, ואין זה נחשב כאילו הם מוכרים לו את החבית ומקבלים תמורתה מעות, שהרי מעולם לא היתה החבית שלהם, ועדיין חייב הגוי לשלם להם שכר פעולתם. (וְאִם) מִשֶּׁנִּכְנְסָה לִרְשׁוּתָן, והסכימו לקבלה בשכר פעולתם, אָסוּר – אינם רשאים לומר לו שיתן להם את דמי החבית, כיון שבאופן זה נחשב הדבר כאילו הם מוכרים לו את היין תמורת דמים, והדבר אסור, שהרי יין נסך אסור בהנאה.
ישראל הַמּוֹכֵר יֵינוֹ לַנָּכְרִי, פָּסַק הישראל עם הגוי את מחיר היין עַד שֶׁלֹּא מָדַד – קודם שמדד הישראל את היין עבור הגוי, דָּמָיו מֻתָּרִין, שהרי כל זמן שלא נגע הגוי ביין הרי הוא כשר, ומותר בהנאה, וממילא אף דמי היין מותרים. אבל אם מָדַד את היין עבור הגוי עַד שֶׁלֹּא פָסַק עמו את המחיר, הרי אין הגוי קונה את היין במדידה, כיון שאינו יודע עדיין מה יהיה מחיר היין, ואם יהיה מחיר יקר לא יקנה, וכיון שאין הישראל נזהר כבר ביין זה יתכן שנגע בו הגוי ואסרו כשהוא עדיין שייך לישראל, וממילא גם דָּמָיו אֲסוּרִין, כדין כל איסורי הנאה, שדמיהם אסורים.
אם השתמש היהודי במשפך כדי למלאות יין בבקבוק של גוי, ובאותו בקבוק של הגוי היה מעט יין אסור קודם לכן, ואחר כך נָטַל אֶת הַמַּשְׁפֵּךְ וּמָדַד דרכו לְתוֹךְ צְלוֹחִיתוֹ [-בקבוקו] שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אִם יֶשׁ בּוֹ עַכֶּבֶת יַיִן – אם יש לאותו משפך שוליים המעכבות אפילו טיפה אחת של יין, נמצא שיין זה היה בעת השפיכה 'מחובר' ליין האסור שבתחתית בקבוקו של הגוי, ונאסרה אותה טיפה שבשולי המשפך, הרי כל היין שנמדד דרך משפך זה אָסוּר, כיון שהתערב באותה טיפה שהתחברה ליינו של הגוי ונאסרה.
ישראל הַמְעָרֶה יין כשר מִכְּלִי שלו אֶל כְּלִי של גוי, אֶת שֶׁעֵרָה מִמֶּנּו – היין שנשאר בכלי העליון, ששפך ממנו לכלי של הגוי, מֻתָּר. וְאֶת שֶׁעֵרָה לְתוֹכוֹ – היין שנשפך לכלי של הגוי, אפילו אותו חלק של היין שעדיין לא נכנס לכלי של הגוי, אָסוּר, כיון שהיין העומד להגיע לכלי התחתון נחשב כבר כמחובר אליו, ונאסר מחמתו. וההיתר של היין שבכלי העליון הוא רק אם לא היה היין מחבר את הכלי העליון לכלי התחתון, אלא שפך מעט, וקודם שהגיע היין לכלי התחתון נפסק הקילוח, ונמצא שכשהגיע היין לכלי התחתון, לא נגע ביין שבכלי העליון, אבל אם שפך בקילוח אחד, ובשעה שנכנס היין לכלי התחתון היה זרם היין מחובר ליין שבכלי העליון, גם מה שבכלי העליון נאסר.
משנה ח: יֵין נֶסֶךְ אָסוּר וְאוֹסֵר בְּכָל שֶׁהוּא. יַיִן בְּיַיִן וּמַיִם בְּמַיִם, בְּכָל שֶׁהוּא. יַיִן בְּמַיִם וּמַיִם בְּיַיִן, בְּנוֹתֵן טַעַם. זֶה הַכְּלָל, מִין בְּמִינוֹ, בְּמַשֶּׁהוּ. וְשֶׁלֹּא בְמִינוֹ, בְּנוֹתֵן טַעַם:
משנתנו מבארת עתה את דין תערובת יין נסך, מתי אוסר יין הנסך את המשקה האחר המעורב בו: יֵין נֶסֶךְ – יין שהתנסך לשם עבודה זרה, אָסוּר בשתיה ובהנאה, וְאוֹסֵר את תערובתו אפילו בְּכָל שֶׁהוּא, שאם התערבה טיפת יין נסך בכמות גדולה של יין כשר, הכל נאסר. יַיִן נסך שהתערב בְּיַיִן כשר, וְכן מַיִם שהתנסכו לעבודה זרה שהתערבו בְּמַיִם כשרים, כיון שזו תערובת של אותו מין, יין או מים, הרי האיסור הוא אפילו בְּכָל שֶׁהוּא. אבל אם התערב יַיִן נסך בְּמַיִם רגילים, וּמַיִם שהתנסכו לעבודה זרה והתערבו בְּיַיִן כשר, התערובת נאסרת רק אם יש באיסור בְּנוֹתֵן טַעַם – שיעור הנותן טעם בכל התערובת, והיינו כשאין שישים כנגד האיסור. מסיימת המשנה ואומרת, זֶה הַכְּלָל בתערובת איסור בהיתר, אם התערב מִין בְּמִינוֹ, כמו יין ביין וכדומה, נאסרת התערובת אפילו בְּמַשֶּׁהוּ – שיעור קטן ביותר של איסור. וְשֶׁלֹּא בְמִינוֹ – ואם התערובת היא של מין אחד במין אחר, כמו יין במים, השיעור הוא בְּנוֹתֵן טַעַם, והיינו כשאין שישים חלקים כנגד חלק אחד של איסור.
