הַהִיא בֵּיתָא דְּחִיטֵי – מעשה בבית מלא חיטים, דְּנָפַל עֲלֵיהּ חֲבִיתָא – שנפל עליו חבית דְּיַיִן נֶסֶךְ, שָׁרָא [-התיר] רַבָּה לְמִיטְחְנֵיהּ – לטחון את החיטים הללו, וּלְמֵיפְיֵיהּ – ולאפות אותם, וְלִזְבוּנֵיהּ – ולמכור את הלחמים האפויים לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, כיון שהוא סבר שחיטים אלו נאסרו רק באכילה, אך לא בהנאה, ותנאי שימכרם לעובד כוכבים שֶׁלֹּא בִּפְנֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי הֵיכִי דְּלֹא לֵיתוּ יִשְׂרָאֵל לְמִיזְבַּן מִינֵּיהּ – כדי שלא יבואו ישראלים לקנות לחמים אלו מהגוי, אם יראו שהם נאפו על ידי ישראל, אך עתה שימכרם שלא בפני ישראל, אין לחשוש שיקנו אותם ישראלים, שהרי פת עכו"ם אסורה באכילה.
וְאַקְשִׁינָן עֲלֵיהּ דְּרַבָּה – והקשתה הגמרא על דברי רבה מִמַּתְנִיתִין, דִּתְנַן במשנתנו, יַיִן נֶסֶךְ שֶׁנָּפַל עַל גַּבֵּי עֲנָבִים, יְדִיחֵם וְהֵם מוּתָּרוֹת, וְאִם הָיוּ הענבים מְבוּקָּעוֹת, אֲסוּרוֹת, וכיון שחיטים אלו היו שלמות, מדוע לא התירם רבה אפילו באכילה, על ידי שידיחו מעליהם את היין. וּפָּרִיק – ותירץ רַב פָּפָּא, שַׁאנִי חִיטֵי – שונים הם החיטים, הוֹאִיל וְאַגַּב צִירַיְיהוּ – מחמת הסדק שיש בכל גרעין של חטה, כִּמְבוּקָעוֹת דַּמְיָין – הרי הם דומים לענבים מבוקעות, כיון שבאותו סדק נכנס היין לתוך החיטים, ואין הדחה מועילה להם.
הגמרא דנה עתה בדינים שונים של תערובת איסור והיתר: חַמְרָא עַתִּיקָא בְּעִינְבֵי – יין נסך ישן שנשפך על גבי ענבים מבוקעות, דִּבְרֵי הַכֹּל השיעור האוסר הוא בְּנּוֹתֵן טַעַם – אם ניכר טעם היין בענבים, והיינו שאין בענבים ששים כנגד היין, הרי הענבים אסורים אפילו בהנאה, ואם יש ששים בענבים כנגד היין, שאין טעם היין ניכר, מותרים הענבים אפילו באכילה.
חַמְרָא חַדְתָא בְּעִינְבֵי – יין נסך חדש שנשפך על גבי ענבים, אַבַּיֵּי אָמַר, אוסר היין את הענבים אפילו בְּמַשֶּׁהוּ, וְרָבָא אָמַר, אף ביין חדש השיעור הוא בְּנּוֹתֵן טַעַם. ומבארת הגמרא את טעמי מחלוקתם, אַבַּיֵּי אָמַר בְּמַשֶּׁהוּ, בָּתַר טַעֲמָא אָזְלִינַן – כיון שהולכים אחרי הטעם של הדבר, וְאִידִי וְאִידִי חַד טַעֲמָא הוּא – וטעמו של יין חדש שוה לטעמם של הענבים, וַהֲוָה לֵיהּ – והרי זו תערובת של מִין בְּמִינוֹ, וּמִין בְּמִינוֹ אוסר אפילו בְּמַשֶּׁהוּ. ואילו רָבָא אָמַר שהשיעור הוא בְּנּוֹתֵן טַעַם, כיון שהוא סובר דבָּתַר שְׁמָא אַזְלִינָן – הולכים אחרי שמו של הדבר, וְהַאי שְׁמָא לְחוּד וְהַאי שְׁמָא לְחוּד – ושמותיהם של הענבים ושל היין החדש שונים זה מזה, וַהֲוָה לָהּ – והרי זו תערובת של מִין וְשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, וּמִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ אוסר רק בְּנּוֹתֵן טַעַם.
אם התערבו חָלָא דְּחַמְרָא וְחָלָא דְשִׁכְרָא – חומץ של יין וחומץ של שיכר, אחד מהם אסור ואחד מהם מותר, או שהתערבו חֲמִירָא דְּחִיטֵי וַחֲמִירָא דְּשַׂעֲרֵי – שְׂאוֹר של חטים וּשְׂאוֹר של שעורים שהתערבו זה בזה, ואחד מהם של תרומה ואחד של חולין, אַבַּיֵּי אָמַר, שיעורם בְּנּוֹתֵן טַעַם, והיינו אחד מששים, כיון דבָּתַר טַעֲמָא אַזְלִינָן – הולכים אחר הטעם של הדבר, וְהַאי טַעֲמָא לְחוּד וְהַאי טַעֲמָא לְחוּד – ולכל אחד מהם יש טעם שונה, וַהֲוָה לֵיהּ – והרי זו תערובת של מִין וְשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, וּמִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ שיעורו בְּנּוֹתֵן טַעַם. וְרָבָא אָמַר שיעור איסורם אפילו בְּמַשֶּׁהוּ, כיון דבָּתַר שְׁמָא אַזְלִינָן – הולכים אחרי שמו של הדבר, וְהַאי חָלָא מִיקְּרֵי וְהַאי חָלָא מִיקְּרֵי – ובין חומץ של יין ובין חומץ של שיכר מכונים בשם 'חומץ', וְהַאי חֲמִירָא מִיקְּרֵי וְהַאי חֲמִירָא מִיקְּרֵי – ובין שאור של חיטים ובין שאור של שעורים מכונה 'שאור', וַהֲוָה לֵיהּ – והרי זו תערובת של מִין בְּמִינוֹ, וּמִין בְּמִינוֹ אוסר אפילו בְּמַשֶּׁהוּ.
חָלָא לְגוֹ חַמְרָא – חומץ של איסור שהתערב בתוך יין של היתר, דִּבְרֵי הַכֹּל אוסר בְּנּוֹתֵן טַעַם, והיינו באחד מששים, כיון שהחומץ שונה מהיין בין בריחו ובין בטעמו, עד שהתערבו. חַמְרָא בְּגוֹ חָלָא – יין שהתערב בתוך חומץ, אַבַּיֵּי אָמַר, שיעור איסורו אפילו בְּמַשֶּׁהוּ, וְרָבָא אָמַר שיעור איסורו בְּנּוֹתֵן טַעַם. וטעמי מחלוקתם, אַבַּיֵּי אָמַר בְּמַשֶּׁהוּ, כיון שבשעה שהיין נשפך ונכנס לחלל הכלי שבו נמצא החומץ, קודם שהתערב בחומץ עצמו, כבר רֵיחֵיהּ חָלָא – נעשה ריחו כריח החומץ, וְטַעֲמֵיהּ חַמְרָא – ורק טעמו נשאר של יין, ובאופן זה דינו כחָלָא – כחומץ, ובָּתַר רֵיחֵיהּ אַזְלִינָן – הולכים אחר הריח, וריחו כשל חומץ, וַהֲוָה לֵיהּ – והרי זו תערובת של מִין בְּמִינוֹ, וּמִין בְּמִינוֹ אוסר בְּמַשֶּׁהוּ. רָבָא אָמַר שאיסורו בְּנּוֹתֵן טַעַם, כיון שכאשר רֵיחֵיהּ חָלָא וְטַעֲמֵיהּ חַמְרָא – ריחו כשל חומץ וטעמו כשל יין, חַמְרָא – דינו כיין, בָּתַר טַעֲמָא אַזְלִינָן – כיון שהולכים אחר הטעם, וַהֲוָה לֵיהּ – והרי זו תערובת של מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, וּמִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ אוסר בְּנּוֹתֵן טַעַם.
הַאי בַּת תִיהָא – אותו נקב שנוקבים במכסה החבית, כדי להריח את היין ולבדוק אם הוא יכול להתקיים, עוֹבֵד כּוֹכָבִים לְיִשְׂרָאֵל – אם העובד כוכבים בודק בדרך זו את יינו של הישראל, שַׁפִּיר דָּמִי – מותר הדבר, כיון שאינו נוגע ביין. יִשְׂרָאֵל לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים – אך אם הישראל בודק בדרך זו את יינו של העובד כוכבים, האסור בהנאה, אַבַּיֵּי אָמַר, אָסוּר לעשות כן, וְרָבָא אָמַר, מֻתָּר. מבארת הגמרא את טעמי מחלוקתם, אַבַּיֵּי אָמַר אָסוּר, כיון שהוא סובר רֵיחָא מִילְּתָא הִיא – הריח בפני עצמו נחשב כדבר חשוב, ואסור הוא בהנאה, וְרָבָא אָמַר מֻתָּר, כיון שהוא סובר דרֵיחָא לָאו מִילְּתָא הִיא, ואין איסור להריח יין האסור בהנאה.
פוסק הרי"ף, וְהִילְכְתָא בְּכוּלְּהוּ – ובכל המחלוקות הללו ההלכה היא כְּרָבָא, דְקָיְמָא לָן – שהרי מקובל בידינו כלל זה, דכָּל הֵיכָא דִּפְלִיגִי – שבכל מקום שנחלקו אַבַּיֵּי וְרָבָא, הִילְכְתָא כְּרָבָא, בַּר מיע"ל קג"ם – חוץ מששה מחלוקות שסימנים יע"ל קג"ם, ובשאר המקומות הלכה כרבא.
