הַהוּא עַכְבְּרָא דְּנָפַל לַחֲבִיתָא דְּשִׁיכְרָא – מעשה בעכבר שנפל לתוך חבית של שיכר, אַסְרֵיהּ רַב לְהַהוּא שִׁיכְרָא – אסר רב את אותו שיכר בשתיה. אָמְרוּהָ רַבָּנָן קַמֵּיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת – אמרו בני הישיבה דין זה לרב ששת, ושאלוהו, לֵימָא קָסָבַר רַב – האם יש ללמוד מכך שרבא סובר שנוֹתֵן טַּעַם לִפְגָם אָסוּר. אָמַר לְהוּ רַב שֵׁשֶׁת, אין הדבר כן, ובְּעָלְמָא – בשאר הנידונים סָבַר רַב שנוֹתֵן טַּעַם לִפְגָם מֻתָּר, וְהַאי – ודין זה שונה הוא, כיון שכל איסורו של העכבר חִידּוּשׁ הוּא, דְּהַאי מִימְאַס מָאִיס – שהרי הוא דבר מאוס, וּבְדִילֵי אִינְשֵׁי מִינֵּיהּ – ובין כך בני אדם בדלים ממנו ואינם אוכלים אותו, וַאֲפִילוּ הֲכִי אַסְרֵיהּ רַחֲמָנָא – ואף על פי כן אסרה זאת התורה, הִילְכָּךְ בְּטַעֲמָא לִפְגָם נַמִּי אָסוּר – ולכן אפילו באופן שהוא נותן טעם לפגם, כמו באופן זה שנפל לתוך השיכר, הרי הוא אוסר.
אָמַר רָבָא, הִילְכְתָא – כך היא ההלכה, נוֹתֵן טַּעַם לִפְגָם, מֻתָּר. וְעַכְבְּרָא בְּשִׁיכְרָא – ואילו עכבר שנפל לתוך שיכר, לֹא יָדַעְנָא מַאי טַעֲמֵיהּ דְּרַב – איני יודע מה טעמו של רב שאסר זאת, אִי מִשּׁוּם דְּקָסָבָר – האם משום שהוא סובר שנוֹתֵן טַּעַם לִפְגָם אָסוּר, וְאם זהו טעמו לֵית הִילְכְתָא כְּוָותֵיהּ – אין הלכה כמותו, אִי – או שטעמו מִשּׁוּם דְּקָסָבָר עַכְבְּרָא בְּשִׁיכְרָא אַשְׁבּוּחֵי מַשְׁבַּח – עכבר שנופל לשיכר משביח את טעמו, ואם כן אין זה נותן טעם לפגם, ואסור.
אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, נָפַל לְגוֹ חָלָא – עכבר שנפל לתוך חומץ, מַאי – מה דינו, האם הוא אוסר את החומץ או לא. אָמְרוּ לֵיהּ רַב הִלֵּל וְרַב אַשִׁי, הֲוָה עוּבְדָא בֵּי רַב כַּהֲנָא – היה מעשה כזה אצל רב כהנא, וְאָסַר רַב כַּהֲנָא. אָמַר לֵיהּ, אין זו ראיה, כיון דהַהוּא – באותו מעשה, אִימַרְטוּטֵי אִימַרְטָט – נמרט ונחתך לחתיכות קטנות, ויש חשש שבשתיית החומץ יבלע גם חתיכה מהשרץ, שאיסור אכילתו בכעדשה, שהוא שיעור קטן ביותר.
רַב אָחָא שִׁיעֵר בְּחַלָּא בַּחֲמִשִּׁין – רב אחא שיער שאם נפל עכבר לחומץ, אם יש חמישים כנגדו הרי הוא בטל ברוב, כיון שאינו משביח את הטעם כל כך ודי בחמישים כדי לבטל את טעמו. רַב שְׁמוּאֵל בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא, שִׁיעֵר בְּשִׁיכְרָא – שאם נפל עכבר לתוך שיכר, שיעור ביטולו הוא בְּשִׁיתִין – בששים, אך בפחות מששים ניכר טעמו של האיסור. וְהִילְכְתָא – וההלכה היא אִידִי וְאִידִי – שבזה ובזה, בשיכר ובחומץ, שיעור הביטול הוא בְּשִׁיתִין – בששים, כיון דְּחַיְישִׁינָן דִּילְמָא אַשְׁבּוּחֵי מַשְׁבַּח בְּחַלָּא וּבְּשִׁיכְרָא – כיון שאנו חוששים שמא העכבר משביח בין כשנפל לחומץ ובין כשנפל לשיכר. (וְכֵן הדין בכָל אִיסּוּרִים שֶׁבַּתּוֹרָה, שאם התערב מין בשאינו מינו, שיעור ביטולו הוא בששים).
משנה
משנתנו עוסקת בדינם של חביות יין של ישראל, ששהו עם הגוי, ואין ידוע אם פתחם הגוי: עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהָיָה מַעֲבִיר עִם יִשְׂרָאֵל כַּדֵּי יַיִן של ישראל מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, אִם הָיָה בְחֶזְקַת מִּשְׁתַּמֵּר, שלא הודיע לו הישראל שהוא מתרחק מהמקום, מוּתָּר, ואפילו אם התרחק ממנו הישראל לזמן רב, אין חוששים שפתחם הגוי, כיון שהוא חושש בכל רגע שמא יבוא הישראל פתאום, ויראנו.
אמנם וְאִם מוֹדִיעוֹ הישראל שֶׁהוּא מַפְלִיג, ושהה זמן שיש בו כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתּוֹם – שיעשה הגוי נקב קטן בחבית היין, וְיִסְּתּוֹם את הנקב שעשה בטיט, וְיִגּוֹב – ויתנגב הטיט הסותם את הנקב, באופן שאינו ניכר, ואם שהה הישראל שיעור זמן שכזה, נאסר היין. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל חולק ואוֹמֵר, אין חוששים שיעשה הגוי נקב קטן, כיון שנקב כזה ניכר אף לאחר שסתמוהו, אלא שיעור הזמן שאם שהה בו הישראל נאסר היין היינו כשהיה לגוי זמן כְּדֵי שֶׁיִּפְתַּח את מכסה החבית לגמרי, החתום בטיט, וְיִגּוֹף – ויסגור את המכסה מחדש ויחברנו בטיט, וְתִגּוֹב – ויתנגב הטיט של המכסה כולו, שזהו שיעור זמן רב יותר, ורק אם שהה הישראל שיעור זמן שכזה, נאסר היין.
גמרא
מבררת הגמרא, הֵיכִי דָּמִי – באיזה אופן נחשב היין בְּחֶזְקַת הַמִּשְׁתַּמֵּר, כְּדִתְנַן – כפי ששנינו במשנה לגבי טהרות, היו חַמָרָיו וּפוֹעֲלָיו טְעוּנִין טָהֳרוֹת, אֲפִילוּ הִפְלִיגוּ כְּדֵי מִיל, טְהָרוֹתָיו נשארו בחזקת טְהוֹרוֹת, כיון שאינם יודעים מתי יחזור, וְאִם אָמַר לָהֶם 'לְכוּ וַאֲנִי בָּא אַחֲרֵיכֶם', כֵּיוָן שֶׁנִּתְעַלְּמוּ עֵינָיו מֵהֶן, טְהָרוֹתָיו טְמֵאוֹת.
