משנה
משנתנו ממשיכה לדון בענין יין של ישראל ששהה בסמוך לגוי, ואין ידוע האם נגע הגוי ביין ואסרו, או לא: הַמַּנִּיחַ את העוֹבֵד כּוֹכָבִים בַּחֲנוּתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹצֵא וְנִכְנָס, מֻתָּר. וְאִם מוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא מַפְלִיג, אם שהה שיעור זמן שיש בו כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתּוֹם, וְיִסְתּוֹם, וְיִגּוֹב, נאסר היין. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אין היין נאסר אלא אם שהה שיעור זמן שיש בו כְּדֵי שֶׁיִּפְתַּח את המכסה של החבית כולה, וְיִגּוֹף – ויסתמנו מחדש על ידי טיט, וְתִגּוֹב – ויתנגב הטיט שסביב כל המכסה, שזהו שיעור זמן רב יותר. אופן נוסף של מחלוקת זו: ישראל הַמַּנִּיחַ את היַיִן בַקָּרוֹן אוֹ בַסְּפִינָה, וְהָלַךְ לוֹ בְקַפַּנְדַּרְיָא – בדרך קצרה, שנכנס בשער אחד ויוצא בשער שכנגדו, ונִכְנַס לַמְּדִינָה [-לעיר] וְרָחַץ במרחץ, הרי היין מֻתָּר, כיון שלא הודיע לגוי שהוא מתרחק מהמקום, ופוחד הגוי לגעת ביין, שמא יבוא היהודי פתאום ויראנו. וְאִם הוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא מַפְלִיג – הולך למקום רחוק, שיעור הזמן האוסר הוא אם שהה זמן שיש בו כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתּוֹם – שיעשה בו נקב קטן, וְיִסְתּוֹם את אותו נקב בטיט, וְיִגּוֹב – ויתנגב הטיט שבאותו נקב, עד שלא יהא ניכר שסתמו מחדש, הרי היין נאסר. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אין חוששים שמא יעשה נקב קטן, ושיעור הזמן שנאסר בו היין הוא אם שהה כְּדֵי שֶׁיִּפְתַּח, וְיִגּוֹף, וְתִגּוֹב.
הָיָה הגוי אוֹכֵל עִמּוֹ – עם הישראל עַל הַשֻּׁלְחָן, וְהִנִּיחַ הישראל לְפָנָיו לַגִּין – כד יין עַל הַשֻּׁלְחָן, וְלָגִין אחר עַל הַדֻּלְפְּקִי – מקום ששם מניחים את המאכלים והמשקאות לפני הגשתם אל השולחן, ואין המסובים לוקחים משם דבר, אלא רק ממה שהוגש להם אל השלוחן, וְהִנִּיחוֹ וְיָצָא – הניח הישראל את הגוי כשהוא יושב ליד השולחן והלך, מַה – כד היין שֶּׁעַל הַשֻּׁלְחָן, אָסוּר, שהרי עשוי הגוי לגעת ביין זה, וּמַה – וכד היין שֶּׁעַל הַדֻּלְפְּקִי, מֻתָּר, כיון שאין הגוי נוגע במה שנמצא שם.
וְאִם אָמַר לוֹ הישראל לגוי לפני שיצא 'הֱוֵי מוֹזֵג וְשׁוֹתֶה', כיון שנתן לו רשות לשתות כרצונו, אַף מה שֶׁעַל הַדֻּלְפְּקִי אָסוּר, כיון שלאחר שהרחיב לו את הרשות שימזוג לעצמו, עשוי הגוי ליטול גם מהיין שעל הדלבקי. ומבארת המשנה את האסור והמותר באופן זה, חָבִיּוֹת פְּתוּחוֹת, אֲסוּרוֹת, שמא נגע בהן הגוי, וְאילו חביות סְתוּמוֹת נאסרות רק אם שהה הישראל זמן רב כל כך, שהיה בו כְּדֵי שֶׁיִּפְתַּח הגוי את מכסה החבית, וְיִגּוֹף – ויסתום מחדש את המכסה בטיט, וְתִגּוֹב – ויתנגב הטיט, והיינו כשיטת רבן שמעון בן גמליאל.
גמרא
אָמַר רָבָא, הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, הוֹאִיל וּתְנַן סְתָמָא כְּוָותֵיהּ – כיון שסתמה המשנה את הדין כדבריו, דִּתְנַן בסיפא של משנתנו, חָבִיּוֹת פְּתוּחוֹת אֲסוּרוֹת, וּסְתוּמוֹת שיעורם כְּדֵי שֶׁיִּפָּתַח וְיִגּוֹף וְתִגּוֹב, ובכל מקום שמובאת מחלוקת ואחר כך 'סתם', הלכה כסתם.
תמהה הגמרא, וְכִי מֵאַחַר דְּקַיְימָא לָן כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, דְּלֹא חַיִישׁ לְסִיתוּמָא -שאינו חושש שמא יעשה נקב וישתה, כיון שהדבר ניכר, אלא לדבריו החשש הוא רק שמא יפתח את כל מכסה החבית, וַהרי קיימא לן שהלכה כְוָותֵיהּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּלֹא חַיִישׁ לְזִיוּפָא – הסובר לעיל (פרק שלישי) שאין חוששים לזיוף, ולכן התיר להניח חבית עם חותם אחד ביד העובד כוכבים, אם כן קשה, הָאִידָנָא – עתה, בזמנינו, מַאי טַעֲמָא לֹא מוֹתְבִינָן חַמְרָא גַּבֵּי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים – מדוע אין מניחים יין ביד עובד כוכבים, והרי אין חוששים לא לנקיבת חור וסתימתו, ולא לפתיחת המכסה כולו וסגירתו. מתרצת הגמרא, חַיְישִׁינָן לְשִׂיכֵי, פֵּירוּשׁ מֵינֶקֶת, כלומר, כיון שבכל מכסה של חבית יש נקב קטן שממנו יוצא ההבל של היין, יש חשש שמא יכניס לשם הגוי 'מינקת', כלומר קנה דק וחלול, וישתה בו מהיין.
הַהוּא בֵּיתָא – מעשה בבית אחד, דַּהֲוָה יָתִיב בֵּיהּ חַמְרָא דְּיִשְׂרָאֵל וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים – שהיה מונח בו יין של ישראל ויין של עובד כוכבים, עַאל – נכנס לאותו בית עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אַחְדֵיהּ לְדַשָׁא בְּאַפֵּיהּ – וסגר את הדלת בפניו, וַהֲוָה בִּיזְעָא בְּדַשָׁא – והיה נקב בדלת, שדרכו ניתן לראות חלק מהנעשה באותו בית, אָמַר רָבָא, כָּל דִבְּהַדֵי בִּיזְעָא – כל היין הנמצא במקום שכנגד הנקב וניתן לראותו, אף שלא הסתכל שם ישראל, שָׁרֵי – מותר אפילו בשתיה, כיון שבודאי הגוי חשש לגעת ביין הנמצא שם מחשש שיראנו הישראל, דְּהַאי גִּיסָא וּדְהַאי גִּיסָא – אבל היין שנמצא מצד זה ומצד זה של הנקב, שאין ישראל יכול לראותו שם, אָסוּר אפילו בהנאה.
