גמרא
שנינו במשנה, 'זה הכלל, מין במינו במשהו, ושלא במינו בנותן טעם'. מביאה הגמרא מחלוקת אמוראים בענין זה: רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרֵי תַּרְוַיְיהוּ – אמרו שניהם כלל זה, כָּל אִסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה שהתערבו בהיתר, אם התערבו בְּדבר שהוא מִינָן, אוסרים את כל התערובת אפילו בְּמַשֶּׁהוּ של איסור. וְאם התערבו שֶׁלֹּא בְּמִינָן, הרי הם אוסרים את התערובת רק אם יש בַּאיסור שיעור הנּוֹתֵן טַּעַם, ולדבריהם כלל זה ששנינו במשנה אינו רק ביין נסך, אלא בכל איסורים שבתורה. וְרַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ דְּאָמְרֵי תַּרְוַיְיהוּ – אמרו שניהם כלל זה, כָּל אִסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה, בֵּין בְּמִינָן בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינָן, אוסרים רק בְּנּוֹתֵן טַּעַם, חוּץ מִטֶּבֶל וְיַיִן נֶסֶךְ, שאם התערבו בְּמִינָן הרי הם אוסרים אפילו בְּמַשֶּׁהוּ, וְאם התערבו שֶׁלֹּא בְּמִינָן הרי הם אוסרים בְּנּוֹתֵן טַּעַם, ולדבריהם מה שאמרו במשנה 'זה הכלל' היינו רק לגבי יין נסך וטבל. והטעם שהחמירו בהם יותר מבשאר איסורים, בטבל היינו כיון שלענין התרתו שיעורו במשהו, שהרי חטה אחת פוטרת את כל הכרי, כך איסורו במשהו. ולענין יין נסך היינו משום החומרא שהחמירו בעבודה זרה.
מברר הרי"ף את ההלכה: אִיכָּא מֵרַבְּוָאתָא מַאן דְּפָסַק הִילְכְתָא -יש מרבותינו מי שפסק הלכה כְּרַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ, כיון דְקָיְמָא לָן – מקובל בידינו כלל זה להלכה, דְּכָל הֵיכָא דִּפְלִיגֵי – שבכל מקום שנחלקו רַב וְרַבִּי יוֹחָנָן, וְכן במקום שנחלקו שְׁמוּאֵל וְרַבִּי יוֹחָנָן, הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן, וממילא אף כאן שנחלקו רב ושמואל על רבי יוחנן, הלכה כרבי יוחנן. וְאִיכָּא מַאן דְּאָמַר – ויש מי שאומר, דאַף עַל גַּב דְּכָל מקום שנחלקו רַב וּשְׁמוּאֵל וְרַבִּי יוֹחָנָן הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן, מכל מקום הָכָא קָיְמָא לָן כְּרַב וּשְׁמוּאֵל, מוסיף הרי"ף, וּמִיסְתַּבְּרָא כְּוָתַיְהוּ – ומסתבר כדברי הפוסקים כן, והראיה לכך, דְּהָא פְּלוּגְתָא – שהרי מחלוקתם דְּאַבַּיֵּי וְרָבָא בַּחֲמִירָא דְּחִיטֵי וַחֲמִירָא דְּשַׂעֲרֵי – בשאור של חיטים ושאור של שעורים שהתערבו זה בזה, והיה אחד מהם של איסור, וכן בחומץ של יין וחומץ של שיכר שהתערבו, והיה אחד מהם אסור, ונחלקו אביי ורבא האם זו נחשבת תערובת מין במינו או מין שלא במינו, בְּרַב וּשְׁמוּאֵל שָׁיְיכָא – מחלוקת זו שייכת לדברי רב ושמואל, שבכל האיסורים שבתורה יש חילוק בין תערובת מין במינו לבין תערובת מין בשאינו מינו, ומוכח שסברו אביי ורבא שהלכה כרב ושמואל [אמנם הרי"ף עצמו חזר בו בסוף ימיו ופסק הלכה כרבי יוחנן, ודחה את ראייתו מדברי אביי ורבא, שהרי שם גם כן יתכן שאותו שאור היה אסור באיסור טבל, ואותו חומץ היה אסור באיסור יין נסך (ר"ן)].
משנה
אגב המשנה הקודמת, בה התבאר דינה של תערובת יין נסך, מביאה משנתנו דינים נוספים של תערובת איסור והיתר: וְאֵלּוּ דברים אֲסוּרִין, וְאוֹסְרִין את תערובתן בכָל שֶׁהֵן, ואפילו אם התערב שיעור אחד של איסור באלף שיעורים של היתר, הכל נאסר, יֵין נֶסֶךְ, וַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים – צורה שנעבדה לשם עבודה זרה, והתערבה באלף צורות שלא נעבדו, וְעוֹרוֹת לְבוּבִין – עור שכנגד לב הבהמה, שהיתה דרכם של עובדי עבודה זרה לחתוך את העור ולהוציא את הלב של הבהמה בחייה לשם עבודה זרה, ונאסר בכך העור, וְשׁוֹר הַנִּסְקָל – בעל חיים שהרג אדם, שדינו להסקל ואסור הוא בהנאה מיד, וְעֶגְלָה עֲרוּפָה, וְצִפֳּרֵי מְצוֹרָע, וּשְׂעַר נָזִיר, וּפֶטֶר חֲמוֹר, וּבָשָׂר בֶּחָלָב, וּבהמות חֻלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָּעֲזָרָה, הֲרֵי אֵלּו אֲסוּרִין, וְאוֹסְרִין את תערובתן אפילו בְּכָל שֶׁהֵן.
מוסיף הרי"ף, וְלֵיתֵיהּ לְהַאי כְּלָלָא – ואין כלל זה שבמשנתנו מוחלט, שהרי יש דבר נוסף שאוסר בכל שהוא ולא הוזכר במשנה, דְקָיְמָא לָן דְּחָמֵץ בְּפֶסַח, אָסוּר וְאוֹסֵר בְּכָל שֶׁהוּא.
משנה
משנתנו מבארת את דינו של יין כשר שהתערב בו יין נסך: יֵין נֶסֶךְ שֶׁנָּפַל לַבּוֹר – לבור של יין כשר, כֻּלּוֹ – כל היין שבבור אָסוּר בַּהֲנָאָה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אמנם נאסר כל היין בשתיה, אך לא נאסר הוא בהנאה, ולכן יִמָּכֵר כֻּלּוֹ – כל היין שבבור לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, חוּץ מִדְּמֵי יֵין נֶסֶךְ שֶׁבּוֹ, כיון שדמיו של היין נסך אסורים אפילו בהנאה, ואסור לקבל תמורתם דמים, אך שאר היין מותר בהנאה, ודמיו מותרים.
גמרא
התבאר במשנה שנחלקו רבן שמעון בן גמליאל וחכמים בדין יין נסך שהתערב ביין שבבור, האם הכל נאסר רק בשתיה, או אף בהנאה. מבררת הגמרא את ההלכה, אָמַר רַב, הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל שהתערובת מותרת בהנאה, כאשר התערבה חָבִית בְּחָבִית, ואינו יודע מי החבית האסורה, שרשאי ליטול את דמי החבית המותרת, אף שאינו יודע איזו היא. אֲבָל לֹא כאשר התערב יַיִן בְּיַּיִן, שאז כל היין אסור בהנאה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, הלכה כרבן שמעון בן גמליאל אֲפִילוּ בתערובת יַיִן בְּיַּיִן.
אָמַר רַב נַחְמָן, הֲלָכָה לְמַעֲשֵׂה, יַיִן [נֶסֶךְ ממש שהתערב ביין של היתר, יַיִן] בְּיַּיִן אָסוּר בהנאה, חָבִית בְּחָבִית מֻתָּר. סְתָם יֵינָם של עובדי כוכבים שהתערב ביין של היתר, אֲפִילוּ אם התערב יַיִן בְּיַּיִן, מֻתָּר בַּהֲנָאָה, כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, דְּאָמַר, יִמָּכֵר כֻּלּוֹ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, חוּץ מִדְּמֵי יַיִן נֶסֶךְ שֶׁבּוֹ.
וְגַרְסִינָן נַמִּי – וכן למדנו לעיל בְּפֶרֶק כָּל הַצְּלָמִים, הַהוּא גַּבְרָא דְאִיעַרְבָא לֵיהּ חָבִית דִּסְתָם יֵינָם בְּחֲמְרֵיהּ – מעשה באדם שהתערבה לו חבית של סתם יינם ביינו, אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא – ובא לפני רב חסדא לשאול אותו מה דין היין, אָמַר לֵיהּ רב חסדא, רשאי אתה למכור את כל היין, ואחר כך זִיל שְׁקוֹל אַרְבָּעָה זוּזֵי – לך ותיטול ארבעה זוזים דְּמֵי חֲבִיתָא – שזהו שווייה של החבית האסורה המעורבת, וְשָׁדִי בְּנַהֲרָא – והשליכם בנהר, וְאִידָךְ תִּשְׁתְּרֵי לְךָ בַּהֲנָאָה – ושאר היין מותר לך בהנאה.
