משנה
גַּת שֶׁל אֶבֶן המיועדת לקליטת היין הנדרך, והיא של ישראל, שֶׁזִּפְּתָהּ עוֹבֵד כּוֹכָבִים – ציפה גוי את דפנותיה בזפת, כדי שלא יחלחל היין לקרקע, ודרכם היתה לתת לאחר הזיפות מעט יין על הדפנות, כדי להעביר את הריח הרע של הזפת, וכיון שעשה זאת הגוי הרי השתמש ביין אסור, מְנַגְּבָהּ הישראל במים וְאֵפֶר, וְהִיא טְהוֹרָה. וְאם היתה הגת שֶׁל עֵץ, שדרך לזפת אותה בכמות גדולה יותר של זפת, וממילא בלעו הדפנות כמות גדולה יותר של יין אסור, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, גם בגת כזו די בכך שיְנַגֵּב את הדפנות במים ואפר, כמו בגת של אבן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אין תקנה לזפת זו, אלא יִקְלוֹף אֶת הַזֶּפֶת. וְאם היתה הגת שֶׁל חֶרֶס, שהחרס עצמו בולע, אַף עַל פִּי שֶׁקִּילֵּף אֶת הַזֶּפֶת, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה, מחמת היין הבלוע בחרס עצמו [ויש לה תקנה על ידי מילוי מים שלשה ימים, ועירויים בכל מעת לעת].
גמרא
אָמַר רָבָא, דין זה ששנינו במשנה, שלגת של אבן די בניגוב, היינו דַּוְקָא באופן שזִפְּתָּהּ עוֹבֵד כּוֹכָבִים, שאינו מערב בה אלא יין מועט, אֲבָל אם דָּרַךְ בָּהּ העובד כוכבים את ענביו, לֹא סַגִּי לָהּ – אין די לה בְּנִיגוּב, אֶלָּא בָּעֲיָא קִלּוּף – יש צורך לקלף את הגת.
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, הַגַּת שדורכים בה את הענבים ליין, וְהַמַּחַץ – כלי שמוציאים בו יין מהבור לחבית, וְהַמַּשְׁפֵּךְ ששופכים דרכו יין מכלי לכלי, שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, רַבִּי מַתִּיר אותם בְּנִיגוּב, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין אפילו אם ניגבן, וּמוֹדֶה רַבִּי בְּקַנְקַנִּים של יין שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, שֶׁהֵן אֲסוּרִין. מבררת הברייתא, וּמַה הֶפְרֵשׁ בֵּין זֶה לָזֶה – מה החילוק בין גת ומחץ ומשפך שמתירם רבי בניגוב, לבין קנקנים שאף רבי אוסרם בניגוב, ומבארת, זֶה – קנקנים, מַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם – מקיים בהם הגוי את היין לזמן מרובה, ולכן החמירו בזה יותר, וְזֶה – ואילו גת ומחץ ומשפך, אֵין מַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם, אלא היין נמצא שם רק לפי שעה, ודי להם בניגוב.
ממשיכה הברייתא, אם היתה הגת שֶׁל עֵץ וְשֶׁל אֶבֶן, יְנַגֵּב. וְאִם הָיוּ מְזוּפָּתִין, אֲסוּרִין אפילו על ידי ניגוב. תמהה הגמרא, וְהָא אֲנַן תְּנַן – והרי אנו שנינו במשנתנו, גַּת שֶׁל אֶבֶן שֶׁזִפְּתָהּ עוֹבֵד כּוֹכָבִים, מְנַגְבָהּ יִשְׂרָאֵל, וְהִיא טְהוֹרָה, הרי שמועיל ניגוב לגת של אבן מזופתת. מתרצת הגמרא, מַתְנִיתִין [-משנתנו] עוסקת באופן דְּלֹא דָּרַךְ בָּהּ העובד כוכבים, ואילו הבְּרַיְיתָּא עוסקת באופן דְּדָרַךְ בָּהּ העובד כוכבים, ולכן אין ניגוב מתירם.
כפי שהתבאר לעיל, קנקנים שמכניסים בהם יין לקיום, לזמן רב, החמירו בהם חכמים שאין ניגוב מועיל בהם. מביאה הגמרא מעשה בענין זה, רָבָא, כִּי מְשַׁדַּר גוֹלְפֵי – כשהיה שולח כדי יין ריקים לְמקום ששמו הַרְפַּנְיָא, סָחִיף לְהוּ אַפּוּמַיְהוּ – היה הופכם על פניהם, כשפיהם כלפי מטה, וְחָתִים לְהוּ אַבִּירְצַיְיהוּ – וחותם את השקים שהם נמצאים בתוכם, והיינו חותם בתוך חותם, כפי שעושים כששולחים יין ממש ביד עובד כוכבים, וטעמו, כיון דקָסָבַר רבא, כָּל דָּבָר שֶׁמַּכְנִיסוֹ לְקִיּוּם – שבדרך כלל משתמשים בו לקיום היין זמן רב, אֲפִילוּ אם במקרה זה השתמש העובד כוכבים בקנקנים רק לְפִי שָׁעָה, גָּזְרוּ בְּהוּ רַבָּנָן שלא יועיל בהם ניגוב, ולכן אם היה העובד כוכבים משתמש בקנקנים ששלח רבא ליין של עצמו, היו הקנקנים נאסרים, ולכן חתמם רבא בחותם בתוך חותם.
שנינו במשנה, גת של אבן שזיפתה עובד כוכבים, מנגבה והיא טהור. מבררת הגמרא, בְּמַה מְנַגְבָן, ומבארת, רַב אָמַר, בְּמַיִם וּבְאֵפֶר. רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה אָמַר, בְּאֵפֶר וּבְמַּיִם. מוסיפה הגמרא ומבארת, וְלֹא פְּלִיגֵי – אין מחלוקת ביניהם, אלא הָא – דברי רבה בר בר חנה נאמרו בִּרְטִיבְתָא – באופן שהגת עדיין לחה מהיין שנתן בה העובד כוכבים, שנותן תחילה אפר ומשפשף ואחר כך נותן מים, וְהָא – ואילו דברי רב נאמרו בִּיְבֵישָׁתָא – באופן שהגת יבישה, שתחילה נותן בה מים, ואחר כך אפר.
הגמרא מבררת עתה כמה פעמים צריכים לשטוף את הגת כדי להתירה: אִיתְּמַר – נאמרו מימרות אלו בבית המדרש, בֵּי רַב מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמְרֵי – בבית מדרשו של רב אמרו בשם רב, תַּרְתֵּי וּתְלָת – פעמיים ושלש, כלומר, אם היתה הגת רטובה, די בפעמיים, אפר ומים, ואם היתה הגת יבישה יש צורך בשלש פעמים, מים ואפר ומים [וסובר רב שיש צורך בנתינת אפר פעם אחת]. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, תְּלַת וְאַרְבַּע – אם היתה הגת רטובה יש צורך בשלש פעמים, מים ואפר ומים, ואם היתה יבישה יש צורך בארבע פעמים, מים ואפר ומים ואפר [כיון שסובר שמואל שיש צורך בנתינת אפר פעמיים]. בְּסוּרָא מַתְנוּ הֲכִי – ומימרות אלו כפי שהובאו, נשנו בישיבה שבעיר סורא. ואילו בִּישיבת נְהַרְדְעָא מַתְנוּ – שנו כך את המחלוקת, בֵּי רַב מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמְרֵי, תְּלַת וְאַרְבַּע. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, אַרְבַּע וְחָמֵשׁ. אומרת הגמרא, וְלֹא פְּלִיגֵי – ואין מחלוקת בין ישיבת סורא לישיבת נהרדעא בדעת רב ושמואל, אלא מַר חָשִׁיב מַיָּא בַּתְרָאָה – בישיבת נהרדעא ספרו גם את הפעם האחרונה ששוטפים את הגת במים, וּמַר לֹא חָשִׁיב מַיָּא בַּתְרָאָה – ואילו בישיבת סורא לא ספרו את השטיפה האחרונה, כיון שאינה חלק מההכשר של הגת, אלא ששוטפים את האפר מהגת כדי שתהיה נקיה ויוכלו להשתמש בה. ומחלוקתם של רב ושמואל היא כפי שנתבאר, ההאם די בנתינת אפר פעם אחת, או שיש צורך בנתינת אפר פעמיים.
אָמַר רַב יְהוּדָה, הָנֵי רוּקֵי דַּאֲרַמָּאֵי – מסננת העשויה כמין שק, ונותנים בה שמרים כדי להוציא את יינם, של עובדי כוכבים, דְמַזְיָא – אם היתה עשויה משיער אדם, ושערות אינן בולעות, מְדִיחָן – די בהדחתם כדי להתירם. דְּעַמְרָא – אם היו עשויים מצמר, מְנַגְבָן, והיינו באופר ומים, כפי שהתבאר. דְּכִיתְּנָא – ואם היו עשויות מפשתן, שהוא בולע יותר, מְיַשְׁנָן שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, ולאחריהם מותר להשתמש בהם. וְאִי אִית בְּהוּ קִיטְרֵי – ואם יש בהם קשרים, שָׁרֵי לְהוּ – צריך להתירם.
וְהָנֵי דִיקוּלֵי וְחַלָתָא דַּאֲרַמָּאֵי – ואותם סלים ומסננות של עובדי כוכבים, שמסננים בהם יין, דְצָרֵי בְּחַבְלֵי – אם הם עשויים מחבלים, מְדִיחָן, וְאם הם עשויים בִּצְבָתָא – במיני קש דקים, מְנַגְבָן במים ואפר, בְּכִיתְנָא – ואם הם עשויים מפשתן, מְיַשְׁנָן שנים עשר חודש, וְאִי אִית בְּהוּ קִיטְרֵי – ואם יש בהם קשרים, שָׁרֵי לְהוּ – צריך להתירם.
