משנה ה: וְלָמָּה מַזְכִּירִין דִּבְרֵי הַיָּחִיד בֵּין הַמְרֻבִּין הוֹאִיל וְאֵין הֲלָכָה אֶלָּא כְדִבְרֵי הַמְרֻבִּין, שֶׁאִם יִרְאֶה בֵית דִּין אֶת דִּבְרֵי הַיָּחִיד וְיִסְמוֹךְ עָלָיו, שֶׁאֵין בֵּית דִּין יָכוֹל לְבַטֵּל דִּבְרֵי בֵית דִּין חֲבֵרוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה גָדוֹל מִמֶּנּוּ בַחָכְמָה וּבַמִּנְיָן. הָיָה גָדוֹל מִמֶּנּוּ בַחָכְמָה אֲבָל לֹא בַמִּנְיָן, בַּמִּנְיָן אֲבָל לֹא בַחָכְמָה, אֵינוֹ יָכוֹל לְבַטֵּל דְּבָרָיו, עַד שֶׁיִּהְיֶה גָדוֹל מִמֶּנּוּ בַחָכְמָה וּבַמִּנְיָן:
משנה ה: משנתנו ממשיכה ושואלת, וְלָמָּה מַזְכִּירִין דִּבְרֵי הַיָּחִיד בֵּין הַמְרֻבִּין, הוֹאִיל וְאֵין הֲלָכָה אֶלָּא כְדִבְרֵי הַמְרֻבִּין, ומה התועלת בהזכרת דעתו של היחיד, שאין הלכה כמותו. ומבארת, שֶׁאִם בדור שלאחריהם יִרְאֶה בֵית דִּין אֶת דִּבְרֵי הַיָּחִיד, וְיִסְמוֹךְ עָלָיו, יוכלו לפסוק כדברי היחיד, אבל אם לא היתה מוזכרת כלל דעת היחיד, לא היו בית דין שאחריהם רשאים לחלוק על דברי הקודמים להם, לפי שֶׁאֵין בֵּית דִּין יָכוֹל לְבַטֵּל דִּבְרֵי בֵית דִּין חֲבֵרוֹ, עַד שֶׁיִּהְיֶה בית הדין השני גָדוֹל מִמֶּנּוּ [-מהראשון] בְּחָכְמָה – שיהיה ראש הישיבה של בית הדין האחרון גדול בחכמה מראש הישיבה של בית הדין הראשון, וּבַמִּנְיָן – וכן שיהיה מנין תלמידיו של ראש הישיבה האחרון גדול ממנין תלמידיו של ראש הישיבה הראשון, אך אם הָיָה גָדוֹל מִמֶּנּוּ רק בַחָכְמָה אֲבָל לֹא בַמִּנְיָן, או שהיה גדול ממנו בַּמִּנְיָן אֲבָל לֹא בַחָכְמָה, אֵינוֹ יָכוֹל לְבַטֵּל דְּבָרָיו, עַד שֶׁיִּהְיֶה גָדוֹל מִמֶּנּוּ בשני הדברים, בַחָכְמָה וּבַמִּנְיָן.
