משנה ח: בֵּית שַׁמַּאי מַתִּירִין אֶת הַצָּרוֹת לָאַחִים, וּבֵית הִלֵּל אוֹסְרִין. חָלְצוּ, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין מִן הַכְּהֻנָּה, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין. נִתְיַּבָּמוּ, בֵּית שַׁמַּאי מַכְשִׁירִין, וּבֵית הִלֵּל פּוֹסְלִין. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵלּוּ פוֹסְלִין וְאֵלּוּ מַכְשִׁירִין, לֹא נִמְנְעוּ בֵית שַׁמַּאי מִלִּשָּׂא נָשִׁים מִבֵּית הִלֵּל, וְלֹא בֵית הִלֵּל מִלִּשָּׂא נָשִׁים מִבֵּית שַׁמַּאי. וְכָל הַטְּהָרוֹת וְהַטֻּמְאוֹת שֶׁהָיוּ אֵלּוּ מְטַהֲרִין וְאֵלּוּ מְטַמְּאִין, לֹא נִמְנְעוּ לִהְיוֹת עוֹשִׂים טְהָרוֹת אֵלּו עַל גַּב אֵלּוּ:
משנה ח: נאמר בתורה (דברים כה ה) 'כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם, וּבֵן אֵין לוֹ, לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר, יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ'. אמנם במקום שאשת המת אסורה על היבם באיסור כרת, אין מצוות יבום, ואף אסור לו לייבמה, כיון שאיסור שיש בו כרת אינו נדחה מפני מצות יבום. המשנה עוסקת במקרה שהיו למת נשים נוספות, שאינן אסורות על היבם מצד עצמן: בֵּית שַׁמַּאי מַתִּירִין אֶת הַצָּרוֹת – צרת ערוה לָאַחִים של המת, כאשר נפלו הן ליבום, וסוברים הם שרק הערוה עצמה אסורה, ולא צרותיה. וּבֵית הִלֵּל אוֹסְרִין, כיון שהם דורשים מכך שנאמר לגבי פרשת אחות אשתו לשון (ויקרא יח יח) 'וְאִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרוֹר', וזו לשון 'צרה', ללמד שגם צרת אחות אשתו אינה מתייבמת, וכיון שאין בה מצוות יבום הרי היא ככל אשת אח שלא במקום מצוה, שיש בה איסור כרת.
חָלְצוּ אותן צרות ערוה, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין אותן מִן הַכְּהֻנָּה, כיון שגזרו חכמים איסור על כל חלוצה להנשא לכהן מאחר ודומה היא לגרושה, האסורה על הכהנים מן התורה, ואף זו כיון שסוברים בית שמאי שהיתה חייבת בחליצה, וחלצה, דינה ככל חלוצה האסורה לכהונה. וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין, דכיון שלשיטתם היתה פטורה מן החליצה, הרי היא ככל אלמנה, ומעשה החליצה שעשתה אינו כלום, מאחר ולא היתה חייבת בו. נִתְיַיבְּמוּ אותן צרות ערוה, בֵּית שַׁמַּאי מַכְשִׁירִין את הולד, כיון שהם סוברים שהיבום נעשה כדין, שהיתה חייבת בכך, וּבֵית הִלֵּל פּוֹסְלִין את הולד וסוברים שהוא ממזר, כיון שנולד הוא מאשה שנישאה באיסור לאחי בעלה במקום שאין מצוה, שהרי לשיטתם היא פטורה מן היבום, ונשאר עליה איסור ככל אשת אח, שחייבים עליה כרת. מסיימת המשנה, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵלּוּ פּוֹסְלִין את הולד וְאֵלּוּ מַכְשִׁירִין, לֹא נִמְנְעוּ בֵּית שַׁמַּאי מִלִּישָּׂא נָשִׁים מִבֵּית הִלֵּל, וְלֹא בֵית הִלֵּל מִלִּשָּׂא נָשִׁים מִבֵּית שַׁמַּאי, כיון שהיו סומכים זה על זה שלא יכשילום בדבר שלפי דעתם הוא אסור, ולכן כשהיתה אשה שנולדה מנישואין אלו של יבום צרת ערוה היו בית שמאי מודיעים זאת לבית הלל, כדי שיידעו שהיא אסורה עליהם לשיטתם, וְכָל הַטַּהֲרוֹת וְהַטֻּמְאוֹת שֶׁהָיוּ אֵלּוּ מְטַהֲרִין וְאֵלּוּ מְטַמְּאִין, לֹא נִמְנְעוּ לִּהְיוֹת עוֹשִׂים טַהֲרוֹת אֵלּוּ עַל גַּב אֵלּוּ, והיו סומכים זה על זה שיאמרו להם כל דבר שלפי שיטתם הוא אסור, אף על פי שהם עצמם סוברים שהוא מותר, ובברייתא סיימו ואמרו 'ללמדך שחיבה וריעות נוהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר האמת והשלום אהבו'.
