המשך משנה א: אוֹכְלִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית בְּטוֹבָה וְשֶׁלֹּא בְטוֹבָה, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵין אוֹכְלִים (אֶלָּא) בְטוֹבָה. הַחֵמֶת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, צְרוּרָה עוֹמֶדֶת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ צְרוּרָה:
אוֹכְלִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית, בְּטוֹבָה [-באופן שהאוכל מחזיק טובה לבעל הקרקע], וְשֶׁלֹּא בְטוֹבָה, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל חולקים ואוֹמְרִים, אֵין אוֹכְלִים (אלא) בְטוֹבָה – אין להחזיק טובה לבעל הקרקע, כיון שהתורה הפקירה את הפירות, ואינם שייכים לו כלל.
הַחֵמֶת – נאד של עור שנעשה בו נקב, וכיון שמחמת הנקב נחשב הוא ככלי שאין לו בית קיבול, אינו מקבל טומאה, וקשר את מקום הנקב בחוט כדי שיוכל להשתמש בחמת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אין החמת מקבלת טומאה אלא אם כן היא צְרוּרָה עוֹמֶדֶת, כלומר, שעל ידי קשירת החוט נצרר והתקמט העור במקום הנקב, וגם אם יוציאו עתה את החוט ישאר העור מקומט והנקב סתום, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ צְרוּרָה, הואיל ועתה המקום קשור וניתן להשתמש בחמת, הרי היא מקבלת טומאה.
